התעוררתי בבוקר עם הרגשה משונה שכזאת עם הידיעה שמשהו מאוד לא רגיל עומד לקראת וגם כשנורא ניסיתי לא ידעתי במה מדובר
כל היום הסתובבתי עם התחושה הזאת אבל לא ידעתי מה בדיוק זה אומר
הלכתי למשרד באותו היום ועבדתי על אוטמט הכל נעשה בדיוק כמו שזה היה צריך להיות אבל מעבר לזה אני לא ממש זוכרת מה היה
בשעה מסויימת של היום יש תמיד את הרגע הזה שאני צריכה להחליט אם אני כן או לא הולכת הביתה
בדיוק באותו הרגע הנספח בה ונעמד מול הדלת של המשרד שלי ושאל אם אני הולכת ואז הציע בחצי חיוך ללכת לשתות משהו
ישבנו בפאב קטן ומקומי המבוכה שהייתה ביננו בדרך נעלמה לה ושבנו לדבר כמקודם
כלומר הוא דיבר אני חייכתי ומידי פעם זרקתי מילה או שנים
הוא הדליק לי סיגריות עם מצית מוזהבת ואני החלפתי את בקבוקי הבירה הריקים במלאים
והיה שקט
מסוג השקט הנדיר הזה שמסיגים עם האנשים הבודדים האלו שנוח איתם
והיה לי מספיק נוח בכדי לחלוק עם הנספח את התחושה המוזרה שמלווה אותי מהבוקר
ניסינו לחקור את הנושא ביחד אבל לא הגענו לאף מסקנה
אז המשכנו לשתות
לנספח היו עינים גדולות כמו של פראנה הקטנה עינים חומות כמעט צהובות גדולות שהביטו בי ברוך אין סופי
לרגע טבעתי בתוך עיניו והוא חייך אלי כבר בלי מבוכה כשהוא שלח יד לפני והסיט סערה סטורה
הנייד שלו צילצל מפר את השקט הדק שנוצר בחלל ביננו
המטפלת של פראנה אמרה שהיא נפלה ושהוא יבוא מהר לבית החולים
הדקות האלו 12 במספר שלקחו לנו להגיע לחדר המיון של בית החולים בבנקוק היו הארוקות ביותר שרק יכולנו לדמיין
המטפלת הייתה קצרה במילים ולא ידענו מה באמת קרה
הנספח דימיין את הנורא מכל
ראיתי את הפחד חולף בעיניו כמו צל אמיתי
הוא העיף את הנהג שלו ונהג בעצמו
כמו מטורף
רצנו על הריצפה החלקה של בית החולים כדי לגלות את פראנה צוחקת מזה שמגבסים לה את היד
הוא רץ וחיבק אותה חזק כל כך שכבר הייתי בטוחה שעכשו יגלו לה גם צלעות סדוקות ...
הרופא ביקש ממנו לזוז כדי שיוכל להמשיך לגבס את הילדה
והנספח צעד לאחור
וחיבק גם אותי חזק
ליטפתי את גבו וצחקתי לתוך החזה שלו
לפעמים התחושות המוזרות האלה שלך מוצדקות הוא אמר לתוך שערי
בלילה ישבנו שנינו על המיטה של פראנה אחד מכל צד שלה
לא נותנים לה לזוז מילמטר לבד
אותה זה הצחיק
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
