אהבתי לארץ מתחילה עוד מימי הגן העליזים.

זוכרים כאשר הגננות היו שרות לנו שירים עבריים ישנים משנות השמונים והתשעים על אהבת הארץ, שירי ראווה על המדינה היפה שלנו ושירי משחק של נורית הירש, דתיה בן-דור וכו'?

עם הכוראוגרפיה המתאימה הילדים היו נענים ונהנים לזוז לפי המקצב העממי שהיה מוטל עלינו.

ככה משרישים עוד מגיל הטף את אהבת הארץ, או לפחות, זיכרון שירים ישראלים ישנים ויפים.

ונכון שתמיד היו מחיאות הכפיים חלק בלתי נפרד מצעדים אלו?

-

זה ממשיך בגיל הבגרות, כשכל הילדים ביסודי והנערים שבחטיבות הביניים צהלים ושמחים על עצם הודעת "הטיול השנתי".

ולמה זה?

כי הם יודעים שהגיע זמנם להיות עצמאים, להשתובב, לישון ולרקוד ולצהול איש את רעהו בחדרו באכסניית נוער נידחת אי-שם בכנרת או במאהל בדואי אי-שם בדרום הנגב..הם שמחים על כך שניתנת להם ההזדמנות לבלות הם במחיצתם של חבריהם לספסל הלימודים <ולאח"כ לחיים> והם במחיצת מוריהם שביום-יום בלימודים מתנהגים כמפקדים עם עורף קשה כלפיהם ובטיול השנתי, ולא לרגע, נעתרים לכך שיוכלו להשתעשע עם אותם התלמידים, להצטלם איתם ולהשפריץ עליהם מתזי מים ובסה"כ - להתנהג כמו תלמידיהם עצמם.

ומה אני הייתי עושה בכל הסיפור?

נהנית מהחברה, נכון שאני אחת מאלו שהיו מעט דחויות חברתית ועם חרדות חברתיות באופן כללי וקשיי הסתגלות שנמשכו עד לתחילת השירות הצבאי שלי, אבל זה סיפור לזמן אחר.

אז, כן, נהנית מהחברה, ולא רק.

נהנית מעצם הידיעה שאני מטיילת בארץ <גם אם זה נלווה לילדים רעשנים בספסל האחורי של האוטובוס, גם אם המורים מנסים עדיין להקשיח עורף עלינו לא להתפזר ואני מרחמת על הנהג הנרטן והמסכן שסובל את כל הטררם והבלאגן שקורה באוטובוס שלו> ורואה נופים ירוקים מצד ימין וים ממערב <כי ככה זה כשנוסעים לצפון> או הרבה-הרבה חול ודיונות ועשבים שוטים ויבשים <וכך תדע שאתה מדרים אל מאהל הבדואים וטיפוס על הגמלים>.

תמיד הייתי מאלו שמציצים מעבר לחלון ולא מסתכלת על מהומת האוטובוס.

עד היום זה כך, בנסיעות ארוכות וקצרות ותכופות באוטובוסים כשמזדמן לי.

ואיך שאהבתי את הנופים.

ואיך שאהבתי את ההרים, העמקים, הגיאים, הרמות והמקומות היותר נמוכים.

ואיך שאהבתי את משב הרוח על עורפי ואת מגע השמש על פניי.

נהניתי להישרף כיאה לג'ינג'ית מקרניה של השמש אז בו בזמן הרגשתי מעולה.

-

והיום?

אני חושבת שאהבתי התחזקה.

אני צורבת את אותם הטיולים המאורגנים עם הוריי, את אותו הלילה הקר באכסניית "כרי-דשא" שבגינוסר, את המערה ההיא בבית-גוברין שסיפרו לנו לכל הכיתה המבוהלת סיפור מפחיד כיאה למעמד ורק אני צחקתי, כי נו, סיפורי אימה לא מצחיקים אותי, אני נהנית מעצם המצאתם.

את הנסיעות והטיולים מהבסיס ואת הכל-הכל אני אוספת לתוך מוחי.

מאז שהשתחררתי, הכרחתי את חבריי לאמץ את מנהג ה"בואו וניסע שנה-שנה באותו החודש למין טיול של כמה ימים בצפון הארץ או לדרומה" ואתם יודעים מה? אין נהנית כמוני מאותם הטיולים.

לפני שלוש שנים זה היה לצפון, לכנרת, והיה מקסים.

לפני שנתיים זה היה לעין-גדי והיה נהדר.

לפני 11 חודשים זה היה שוב לצפון, רק לשלושה ימים ועם יותר חבר'ה, ועדיין נהניתי.

אז כן, אני משתדלת גם לטייל בשבתות כשמתאפשר, שזה לפחות פעם בחודש <לצערי>, נהנית מהנופים, מוכנה למות בשביל שיתנו לי להשמיע ברקע את שירי ילדותי, אז, מהגן, עם הגננת והכפיים לקול שירי אהבת ארץ-ישראל בדרך, באוטו, אבל תמיד מתפשרים על זמרים עדכניים ושירים משנות התשעים, שזה לא פחות נורא, אבל אני אוהבת להתחבר לנסיעות האלו עם שירי המולדת, כי אני נוסטלגית ואין לי כוונה לשנות זאת, וכי כל יום שעובר בחוויה, הוא יום שיצרב בליבי, וכל נסיעה או טיול כזה או אחר, זאת חוויה נהדרת, וזכרו שגם אין לנו בכל-זאת ארץ אחרת