|
| 12/2009
צונן
אפשר להגיד הרבה על גברי העיירה הבריטית קיימברידג'. שההומור שלהם מעודן, שהנימוסים שלהם מפוארים, שחוש הטעם שלהם בסיסי ושיש להם סטייל קלאסי. מה שאי אפשר להגיד זה שיש להם סקס אפיל. זאת הכללה גסה, כמובן (אם כי זה אולי לא הביטוי הנכון), אבל אחרי כעשור בתל אביב, שבה הסקס אפיל נשפך מבל פינה, שבה נשים צועדות במכנסונים וגברים בגופיות עמוקות מחשוף - ולהיפך, כשאני צועד פה ברחוב אני חש שקט תעשייתי בגזרה שעד כה לקחתי כמובנה מאליה.
כששמתי לב לזה לראשונה, חשבתי לעצמי: יופי, למה זה צריך להזיז לי? אבל לצערי גיליתי שחלק מהדרייב ללכת למכון, לסדר את השיער ולהתלבש מגניב, היה הפידבק ברחוב. ואילו עכשיו, כשאני הולך ברחוב, אני מרגיש שנלקח ממני איזה כוח. תוך כדי שאני רושם את זה, אני מתמלא ביקורת עצמית. איזה כח? זאת לא היתה חולשה? הרי תחושת התחרות, זירת הקרב הזאת, שמתחוללת ברחובות תל אביב כמו גם במועדוניה, היא אחד הדברים שעד לא מזמן תפסתי כדורסנית, כמציבה מבחנים שהרגשתי שאני לעולם לא אנצח בהם.
מישהי אמרה לי השבוע שכשנתקלים בפער תרבותי יש שלושה שלבים: בשלב הראשון, אתה לא יודע אם קורה משהו שלא מוכר לך. בשלב השני, אתה כבר יודע שקורה משהו שלא מובן לך, אבל אתה לא יודע מהו אותו דבר. בשלב השלישי, אתה קולט מהו הדבר הזה שמתחולל, אבל אתה לא יודע להבין את הכללים שלו.
ואכן, בשלב הראשון אמנם רק הרגשתי כאילו אין אינטרקציה בין אנשים שעוברים ברחוב. הם לא רואים אחד את השני.עכשיו אני בשלב השני. אני משער שכן יש משהו בין האנשים. ואני כבר מציץ לשלב הבא - מניח שיש איזשהו קוד, שפה שאני לא מבין. אז אולי בתל אביב נאבקתי לדבר בשפה הזאת, אבל לפחות ידעתי איך לחקות את המבטא הנכון.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
