הארכיטקטורה של העולם הבא

מימוש באמצעות דמיון

ניתן לממש כמעט כל מה שנרצה בעזרת הדמיון שלנו. אולי קביעה זו נראית בלתי סבירה, אך, הפתעה, אנו ממשים בכל רגע דברים באמצעות הדמיון! למעשה, כל פעולה שאנו מבצעים – מתחילה בדמיוננו כתמונה או מחשבה על מרקע התודעה:

לפני שאנו מכינים משהו לאכול, אנו חושבים על רעב. כל שיחת טלפון שאנו יוזמים מופיעה ראשית בדמיוננו. בהמשך לכך, גם פעולות שתוצאותיהן ארוכות טווח מופיעות ראשית בדמיוננו. ניתן לממש כמעט כל דבר בעזרת דמיון, וזמן ההשגה תלוי בכמות המחשבות החיוביות שאנו מקדישים לעניין, ולא פחות מכך, כמות המחשבות העוצרות שאנו לא מקדישים לעניין. ארוחה טובה, אם אנו ברי מזל מספיק על מנת למצוא את עצמנו חיים בסביבת שפע, לא מצריכה כמות רבה של מחשבות חיוביות בעניינה. אך פעולות מורכבות יותר, והישגים קשים יותר, דורשים מאיתנו כמות לא מבוטלת של מחשבות חיוביות וכמה שפחות מחשבות שליליות. בין אם אנו מעוניינים להשיג חבר, בן זוג,  כסף, מעמד, הצלחה או כל דבר אחר, הדבר מתחיל בדמיוננו. ככל שנחשוב יותר מחשבות חיוביות על הדבר אותו אנו רוצים להשיג, ופחות מחשבות שליליות, כך נשיג אותו בעוצמה רבה יותר ומהר יותר. יש הישגים שנצליח להשיג רק לאחר שנים של רצון, ויש הישגים שנשיג אולי רק בגלגול הבא, ולא בחיים הנוכחיים, אבל המחשבות החיוביות מקדמות אותנו לעבר המימוש. מימוש הוא כמו דלת, הנפתחת מעט עם כל מחשבה חיובית, ונסגרת מעט עם כל מחשבה שלילית. ומהי מחשבה חיובית, שתקדם אותנו לעבר המימוש, ומהי מחשבה שלילית, הסוגרת בפנינו את הדלת?

מחשבות

מחשבה חיובית מתבטאת באומץ, אמונה, יופי, שלווה, התמדה, רצון, סדר.

מחשבה שלילית בסיסה הוא בפחד, כעס, כיעור, זלזול, הפחתה, כאוס.

אשה שרוצה, למשל, למצוא בן זוג, אם תחשוב מחשבות שליליות, כגון "אני לא ראויה", "אין לי מזל", "אין לי מה להציע", ותתבל במרמור, עצבות, וכעס – תסגור בפניה דלתות רבות. במקום זאת, עליה לדמיין את החבר הרצוי, לאהוב אותו, את דמותו, לדמיין ממש את פניו, אופיו, ריחו, לדמיין ולייפות בדמיונה את מערכת היחסים ביניהם, לחשוב כמה היא טובה. לדמיין כח רצון עז, אמונה שתפגוש בו. עליה לדמיין את כמות הסדר שבעולם גודלת ברגע פגישתם, לדמיין שזהו רצון היקום שהם יפגשו, את האושר שלה עם כל מפגש ביניהם, את אושרו של בן זוגה. הדלת אל בן הזוג תיפתח לרווחה מהר מאוד! התוצאות יפתיעו וידהימו אותה.

הכוח לממש נמצא ממש בנו, בדמיון שלנו, במרקע התודעה שלנו. כולנו יודעים כמה ארוכה היא הדרך למימוש רצונותינו. יש כל כך הרבה אכזבות בחיים, המון פעמים אנו מרגישים מדוכדכים לנוכח כשלון בנושא מסוים. אבל האמונה, וכוח הרצון, חייבים להיות כלפיד בחיינו. זוהי הדרך להשיג ולממש את רצונותינו ושאיפותינו.

לדמיון ולמרקע התודעה יכולות נוספות, כמובן. רבים מביננו חשים מבולבלים, ללא כוון ודרך. רבים חשים שאין הם יודעים את מטרותיהם בחיים, לא כל שכן את ייעודם.

אחרים חשים מתוחים, לא שלווים, כעוסים, לא מאושרים. יש החשים עצורים, כאילו גורל אכזר קיבע את שורשי החיים שלהם במקום אחד, ומרגישים ממורמרים ואובדי עצות. וכולנו מתלבטים מפעם לפעם בשאלות גורליות, מתחבטים בין שתי דרכים, בין שני עתידים חלופיים.

הכוח נמצא בנו

יש בנו הכוח למצוא את מטרותינו וייעודנו בחיים. להגדיר את חלומותינו ורצונותינו. לממש את רצונותינו. לחוש שלווים ומאושרים. שקטים ושמחים. מוקירים ומודים. יש לנו היכולת למצוא תשובות לשאלות קשות וללבטינו. לקדם את התקדמותנו בחיים. להשיג שליטה בתודעה ובמחשבות שלנו. להשקיט שקט פנימי.

הדמיון, מרקע התודעה השחור, שנגלה לעיננו כשאנו עוצמים את עינינו, הוא כלי מדהים שאנו יכולים וצריכים לנצל, ולהשתמש בכל כוחו העז. הטענה כי בני האדם משתמשים באחוז קטן ממוחם (האחוזים נעים בין שלושה לעשרה אחוז, תלוי את מי שואלים…) היא ככל הנראה נכונה. התודעה ובדמיון הם כלי, איבר, שעלינו להכיר ולרתום לצידינו.

אזורי נשמות

האזורים מלאי הנשמות נראו מכוונים רבים, חלקם קרובים יותר וחלקם רחוקים יותר. הבחנתי בבירור כי חלקם הם עולמות פיזיים,  וכי חלקם הינם עולמות רוחניים, במימד הנשמה, ללא חיתוך על הציר הממשי. העולמות הפיזיים הנם בעלי ארכיטקטורה זהה לשלנו, צומת בין העולם הממשי למימד הנשמה. ניתן להמחיש זאת בעזרת שני בלונים, שמקרבים אותם זה לזה עד ששפת האחד נוגעת בשני. זוהי נקודת חיתוך בין שני העולמות, וטיפת מים נוזלת יכולה לעבור מבלון אחד למשנהו בנקודת החיתוך. נניח כי הגוף שלנו, נמצא בנקודת החיתוך הזו,בין שני הבלונים. הנשמה, טיפת המים, נוסעת ו"מתיישבת" בנקודה זו גם היא. קיבלנו המחשה לחיים.

העולמות הרוחניים שוקקים אף הם חיים, אם כי לא גשמיים. כל אזור כזה הוא עולם בפני עצמו. המחשבה שעולה בי היא על אזורים בעולם הבא שאנו כבר מכירים בשמותיהם (כולנו מכירים לפחות שניים מהם…). אבל במסעי התמים לא ביקרתי בתוך אזורים אלה, ולא פגשתי את השוכנים בהם. לכן אני לא יכול לאשש או לסתור את הטענה הזו.

הבטתי סביבי בעיני הרוח שלי. יש כל כך הרבה פעילות, מחקר לחיים שלמים! כל כך הרבה עולמות, באזורים רבים, צפים להם במרחב שחור וצלול, לא יאומן! באמת שלא זו היתה התפיסה שלי את העולם הבא לפני. אומץ לב, כן אומץ לב!

אולי מצביא דגול חוקר עולמות אחרים, מגלה ארצות, היה מביא שרות טוב יותר לבני האדם, אם היה יוצא למסע שכזה! אולי הוא היה נכנס זקוף נשמה אל אותם מקומות, כתייר, מבקר, מצלם בזכרונו הפיזי שעל פני כדור הארץ, ומביא לנו את התמונות המדהימות מתוך העולמות הבאים. אולי, ואולי יש סיבה נעלמה לכך, כאילו כוונתי על ידי מי לא אדע – לעבר היעד שלי, בעולם שאותו אינני מכיר. הצורך להמשיך הלאה, התלווה לתחושות חזקות של פליאה למראה היקום הזה. ומעליהן מרחפת תחושת אומץ הלב הדרוש לחקירת כל המקומות שבטווח תפיסתי, אומץ שאולי לא ניחנתי בו במידה מספקת.

העולמות הבאים שידרו אלי תחושות, גלי אנרגיות. העולם הבא הלוא הוא עולם במימד נשמה. אנרגיות, תחושות, תובנות – זורמות בו בחופשיות ממקום למקום ומישות לישות. הולכה ישירה של מחשבות היא דבר שבשגרה. חלק מהעולמות שידרו אלי הרגשת נינוחות, שלווה, סדר. חלק אחר שידרו אלי הרגשות אי נוחות. לעבר עולמות אלה השתדלתי לא להפנות את תפיסתי, ונהניתי להתבונן באזורים, שהקנו לי הרגשת בית במקום כה בודד ורחוק.

בהתבונני, הבחנתי בנשמות, שכמוני אינן רק במקום מסוים אלא נעות, צפות, על פני המרחב השחור. נשמות אלו נראו כענני אור, בעלות צורה מופשטת כענן גז בעל צבע, נעות בכוונים שונים. אינני יודע את יעד הנסיעה שלהן. אני יכול רק לשער, כי הן נעות במטרה להשתלב באחד העולמות המתוארים, וכי זהו הסדר בעולם הבא – התקבצות נשמות באזורים על פי חוקים מסוימים, אולי לפי מטרות על נעלות, אולי בהחלטה עליונה.

המשכתי במסעי.

כל אותו זמן שכב גופי כמצפה לשוב הנשמה הביתה. הקשר בין הנשמה שלי לגוף נשמר, ולפיכך נשמר הגוף בחיים. ומעבר לכך – זו הסיבה שאני מביא איתי את הזכרון מהעולם הבא, ממקום שכולנו, או רובנו, היינו בו. בזמנים אחרים, במסעות אחרים, לא קשר יציב בין גוף לנשמה, כל עוד לא מיקמה בסיסה בצומת מימדים. אין לנו זכרונות פיזיים מהעולם הבא. הידע שצברנו, זכרונות המראות שראינו והחוויות שחווינו, לא נשמרו אל זכרון פיזי אנושי. הקשר בין הנשמה לגוף אפשר את הרישום של המראות במוחי. ציינתי כבר, כי אנשים שחוו מוות קליני, נושאים זכרונות יציאה מהגוף – אל עבר העולם הבא. חלקם מתארים מנהרה של אור (אולי הם נעו בתוך המנהרה של קונוס האור של הנשמה שלהם?). הקשר בין הנשמה שלהם, לגופם, נשמר עדין, קרוב להתנתק, אך לא! לפתע הנשמה מורידה ראשה, מחליקה לעבר גופם, והם מתעוררים. נולדים. נושאים איתם את הזכרון של השתחררות הנשמה מגופם, כמעט ניתוקה. את החלקתה לתוך הגוף. את תחושת ההיוולדות. ועכשיו עלתה בי מחשבה נפלאה. בעוד שנים ספורות – נוכל לצלם פשוטו כמשמעו, זכרון, ולהקרינו על מסך מחשב או טלוויזיה (ניסויים ראשוניים כבר נערכים). חשבו לכם, אם נוכל לצלם זכרון של אדם על סף מותו, ולהקליטו – נוכל להיווכח במראות (אך אולי לא בתחושות) הנשמה העוזבת את הגוף בדקות האחרונות שלה, על פני כדור הארץ, בצומת העולמות.

אכן, יש למה לצפות. זוהי המתנה שקיבל האדם – היכולת לגלות עולמות נעלמים. חקר העולם הבא בטווח השגתנו (אם רק תינתן לנו ההזדמנות לכך ולא נשמיד את עצמנו או את כדור הארץ קודם).

שטתי על פני מרחב שחור, בוחן עולמות אחרים. שוב הדחף להמשיך מוביל אותי. אך עדיין לא מגיעה אלי תחושת חזרה. המחשבה האם החזרה בכלל אפשרית לא עולה בי כלל, עדיין לא. כדור הארץ כבר לא נראה כלל באופק. אני מתקדם הלאה, הלאה…

לא יודע את מי אפגוש בדרכי, לא יודע מהו היעד שלי איליו אני מכוון. בראייה לאחור אני מניח שהיעד נקבע מראש, אולי גם אתם תחשבו כך. זומנתי לפגישה חשובה, גורלית.
פגישה בה אני עתיד להרגיש את אפסותו וערכו של אדם אל מול…

המרחב השחור
בואו נזרוק את עצמנו החוצה לכמה דקות, אל עולם הבא.
הכרנו את מימד הנשמה, אותו מימד בו הנשמה יכולה לנוע, ממקום למקום, וכשהיא נמצאת על נקודת חיתוך עם העולם שלנו, הממשי, היא יכולה להיכנס, לגלוש, לגוף פיסי ולהעניק לו חיים. הכרנו את כדור הארץ והנשמות שעליו, כפי שהן נראות ממימד הנשמה. אם נחזור רגע לאותה נקודה…
דחף להמשיך הלאה פקד אותי. דחף חזק. מבט אחרון על המראה של כדור הארץ הקרוב אלי, רגע לפני שאני ממשיך הלאה במהירות מדהימה, לעבר הלא ידוע. כדור הארץ שוכן לו במרחב. נשמות רבות כל כך נמצאות עליו, שוכנות בגופים פיזיים ומעניקות להם רוח חיים. הכדור מנוקד בנקודות אור, שהן הנשמות. מעטות מהן זקופות כקונוסי אור, כך הן נראות מהמקום בו שהיתי והבטתי עליהן, מעבירות ביניהן מסרים, מטלפתות. מחשבה עלתה לפני, שהיכולת הזו היא נרכשת. אם כך, אוכל לתרגל זאת כשאחזור, ולעלות כמוהן, לזקוף את ראש הנשמה, הרוח, מעל נקודת המפגש עם הגוף, ואף לשוחח איתן!

זה יהיה מדהים בכל קנה מידה.

אומץ

אך דרוש אומץ לב. רק אומץ לב יאפשר לי להגיע להישגים כאלה. שהרי מדובר בחקירת סודות היקום, בנסיונות מרחיקי לכת לצאת הרחק מתחום המוכר והידוע לי. נסיונות כאלה דורשים אומץ לב. הבנתי כי אין ברשותי כרגע את הכמות הדרושה של אומץ על מנת לצאת למחקרים כאלה מיד לכשאחזור. עוד הבנתי, כי בידי הכוח לשנות את מצב העניינים ולרכוש את האומץ הדרוש (מאוחר יותר, אמנם הקדשתי זמן רב על מנת לשפר ולטפח את אומץ הלב שלי, והתוצאות מרשימות, אם כי לטעמי יש עוד עבודה לפני בתחום זה).

עולמות רחוקים

התחלתי להתקדם הלאה במרחב. טסתי קדימה, משאיר את העולם הפיזי שלנו מאחורי. משאיר את גופי מאחורי. גופי חי ונושם, וקשר הגוף-נשמה שלי מחזיק אותו בחיים. מרחב שחור אפף אותי, אם כי צלול כבדולח. תפיסת עולמי היתה כמובן דרך התודעה, הדמיון, ולא דרך העיניים של הגוף. העיניים שלי האמיתיות היו עצומות באותן שעות. מבעד למרחב השחור, הדומה בתמונתו לחלל היקום, הבחנתי באזורים בעלי פעילות, אזורים שוקקים. בכל כוון אליו הפניתי את תודעתי, הבחנתי באזורים אלו. הייתי מתאר צורתם אמורפית כצורת עננים. אם לכדור הארץ מלא החיים יש צורת כדור, אם כי קטן למדי (תפסתי אותו בגודל של כדורגל), לאזורי הפעילות צורה מופשטת, לא מוגדרת.  ובכל זאת, דמיינו שאתם רואים עיר מבעד לחלון המטוס בלילה. העיר נראית כאזור, חסר צורה גאומטרית, אבל מוגדר ומגודר. האיזור מלא באורות העיר, אורות אלה מגיעים אל חלון המטוס. התמונה קרובה. בתפיסתי ראיתי אזורים רבים ובהם נקודות אור רבות ביותר, נשמות. והנה, כעת כשאני כותב שורות אלה, אני ממש מחזק את הדברים שכתבתי למעלה. דברי נשמעים מפחידים, אפילו בעיני עצמי. אני רק מנסה לתאר את מה שאכן ראיתי, חשתי, ואפילו לצורך התיאור, עיצוב התמונה במילים, דרוש אומץ לא קטן. לא כל שכן לצאת ולבקר במקומות כל כך רחוקים. אם כי כולנו, במסעותינו ברחבי העולם הבא, טיילנו, ביקרנו, היינו כבר במקומות רבים. כעת נפגשנו כאן, על פני כדור הארץ, נקודה גשמית ופיזית בעולם מלא ומושלם. איזורים מלאי נשמות, בכל כוון שאיליו אני מפנה את תפיסתי - השרו עלי תחושות נינוחות ואימה מעורבבים, רגשות בית ובדידות, נדהמתי לנוכח קיומם.