אתמול קניתי כרטיס לאירוע חברתי, כיוון שלא היה לי כל כך מה לעשות בשישי בערב; הנוכחית אצל ההורים, אבא שלי אצל ההורים של אשתו, אמא שלי והאחים גרים מחוץ לעיר. אז כדי לא להיות לבד החלטתי שלשם שינוי אצא לאירוע הזה, שכלל ארוחת ערב והופעה. כשהגעתי גיליתי, לא להפתעתי, שהקהל היה בעיקרו חבר'ה עולים חדשים אמריקאים, כך שכבר הרגשתי קצת מחוץ למים. בנוסף על זה, הייתי לבד ולא הרגשתי ממש מוכן למשימת המינגלינג. פנתה אלי מישהי ישראלית דווקא וניסתה לקיים שיחה, היא הייתה ממש לא מושכת ולא עניינה אותי, אז בתירוץ חצי אמיתי יצאתי החוצה כדי לנשום אוויר.
התחיל להצטבר אצלי פחד, לחץ בבית החזה, הסתכלתי על אנשים דרך החלון ולא הרגשתי שייך. הרגשתי חסר ערך וחשיבות, הבטחון העצמי שלי נפל לקרשים. ישבתי שם בחוץ בחושך על ספסל והרגשתי איך הפחד מונע ממני להכנס בחזרה. שמעתי את הקול הפנימי שלי זועק ומשתולל על שלילת החופש והחשיפה. נכנסתי לאולם וכולם כבר ישבו ליד שולחנות ארוכים, והיו כבר שקועים בשיחה. היו מספר מקומות פנויים אבל לא התחשק לי כבר לקפוץ פנימה.
ירדתי למטה ולא הסתכלתי על אף אחד בדרך. הלכתי הביתה מלא מרירות ותחושת פספוס קשה, וגם כעס וזעם על עצמי על הבחירות שעשיתי. בדרך התחשק לי לקפוץ מול מכונית נוסעת והצטערתי שאין לי חפץ חד כדי לחתוך את עצמי.
הגעתי הביתה ואפילו לא אכלתי ארוחת ערב. הלכתי לישון בבטן מלאה רחמים עצמיים וכעס איום.
קמתי בבוקר ואותו תקליט התנגן לי בראש... וחוזר חלילה. קשה לשים חיוך על הפנים במצב כזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
