| 10/2007
בין הסימטאות.
בדרך כלל אני מאוד טובה בניווטים,
אם אמצא במקום כלשהו, שמעולם לא הייתי בו, אדע למצוא את דרכי החוצה.
תמיד תהיה לי אינטואציה מספיק נכונה, כדי למצוא את הדרך שלי, בסופו של דבר.
ואם תשאלו אותי- אני אף פעם לא אהיה בטוחה לאן פניי מועדות, לאיזה כיוון עכשיו ולאיזה כיוון אחר כך.
אני נותנת לתחושות הבטן להוביל את רגליי,
ולוקחת את הסיכון של לחזור אחורה בכל זמן שהוא.
אבל בסוף
אני תמיד מגיעה.
ולפעמים יוצא לי להימצא במקום גדול, בו הרחובות מרובים וצרים,
הצמתים כמעט בכל פינה,
ויש המון המון רמזורים.
מרוב שמות של רחובות, קשה שלא לשכוח לאן אני צריכה, ואיזה רחוב בא אחרי איזה רחוב,
הסימטאות מבטיחות מעבר מקוצר אך מרתיע בו בזמן,
והשלטים בין הרחובות לפעמים כל כך דהויים, שאני לא מצליחה לזהות את כיוון החץ המורה על הדרך הנכונה.
והמקום זר לי, והאנשים זרים לי,
ולא תמיד אני מצליחה לתפוס את מבט עינו של העובר לידי,
ואולי הוא בכלל מנסה להתחמק.
ונעשה מאוחר, והאורות אמנם דולקים,
אך אורם כל כך דל ומעומעם, כאילו שהחושך בולע אותו אט אט.
האנשים ברחובות בורחים לביתהם, ואורות הבתים דהויים גם הם.
ומשהו באוויר מצמרר אותי, כאילו שאף הוא מרוכז בעצמו.
ואני מוצאת את עצמי צועד בעדינות, מבוהלת ומופנמת בתוכי,
מחפשת את הסימן יציאה.
והשמש עולה, מבריחה את החושך באיטיות.
היום מתחיל מחדש, ושוב אותם אנשים
עם אותם מבטים קרים עוברים דרכי,
אני מתחבטת בתוכי,
כן לשאול, לא לשאול,
לחייך, לא לחייך,
לנסות, להמשיך בעצמי?
ומפעת שיברון רגליים ואיבוד כוחות,
עייפות והתשה שכבר זלגו מעיני ועיוותו את תווי פניי,
אחרי לילות ללא שינה, וקור שכבר התחיל לגרד לי תחת העור,
החלטתי לעצור,
ודווקא כן לשאול.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
