| 12/2007
תלות
לפעמים אני כל כך מפחדת להיות תלויה במשהו, במישהו- שאני כל כך מרחיקה את עצמי, עד כדי כך שאני כמעט ואוסרת על עצמי להתקרב.
אני רוצה לעמוד על הרגליים בזכות השיווי משקל שלי,
אני רוצה לעמוד זקוף ובזכות העיניים שלי- להתבונן ישר, בדיוק לאן שאני צריכה ללכת.
אני רוצה להיות בשליטה, בזכות עצמי.
ומרוב שאני כמהה לסוג כזה של שליטה בעצמי,
לסוג כזה של ביטחון ויציבות- אני מפחדת להתקרב לדברים שממכרים,
לדברים האלה, שהופכים אותך לתלותי יותר, אפילו אם זה רק בקצת.
לרוב הכי נוח להישען על הדברים האלה,
להרגיש את עצמך מושיט את היד כדי שיוליכו אותך קדימה.
שבאיזשהו מקום, מקנה לדברים מסויימים לשלוט לך בזמן, ברגשות, בהתנהגות...
שתזדקק כל כך נואשות למשהו, עד כדי שיגעון.
הפחד מזה יכול לאכול אותי מבפנים.
וכולנו תלויים בדברים, בכל כך הרבה דברים- שאנחנו אפילו לא מודעים לזה.
זה מתחיל מהדברים שנראים הכי טבעיים ובסיסיים שיש, וממשיך בדברים שרק מצטיירים כלגיטימים ואנושיים.
ואני לא מוצאת בזה פסול בכלל- כולנו תלויים. אבל זה לא סוג התלות שמפחיד אותי, לא לגמרה לפחות.
באיזשהו מקום אני יכולה למצוא את זה נורא מתנגש לי עם הפרפקציוניזם כנראה,
הצורך האין פוסק הזה לרדוף אחרי כל דבר שאני עושה עד שאפסל אותו בצורה המושלמת ביותר,
ושזה יעשה במו ידיי, בלבד.
ואני יכולה במשך שעות לתת למשהו לשבת עליי ולהרוג אותי כל כך... ולהמשיך בכוחות עצמי בלבד. כי ככה זה צריך-
רק בכוחותיי שלי.
אני מפחדת, אני מפחדת לרוץ אליכם כל פעם שכואב לי.
כי כולם לפעמים מסתדרים כל כך יפה בלי לרוץ, בלי לבכות החוצה, בלי לחפש אחרים, מבלי להזדקק.
ולמה שרק אני אהיה תלויה? וזה לגיטימי להיות, לא הרבה, ואני לא היחידה- אבל בצורה מאוזנת.
אבל אצלי, אצלי בתת מודע זה עובד אחרת... הפחד הזה, הפחד הזה להיות בתלות. זה בונה אצלי חומות.
זה מחדיר בי איפוק מיותר לפעמים, זה סוגר עליי.
זה מהתלות שאני מפחדת לנסות, שאני מפחדת לצאת מהשליטה שלי,
שאני מפחדת להתמכר, שאני מפחדת להיות זקוקה יותר מידי.
שמשהו ישלוט ביצרים שלי עד כדי כך, ברעב שלי.
לפעמים אני יכולה כל כך לפחד להיות תלויה בו, שאני צועדת צעד אחורה ומעדיפה לצעוק מה שאפשר מאשר ללחוש מה שאני רוצה,
מפחדת להישען, מפחדת לתת לעצמי להיות חשופה כל כך ולתת לדברים לפרוח מתוכי אל נגד עיניו,
מפחדת שהכתף שלו תזוז, ושלא תהיה לי את החומה שתתפוס אותי שם, כל כך למטה.
אני מפחדת להצטייר בעינייך, בכל שם תואר שלא אתן, בכל פרשנות שלא אציג.
ואני שוב תלויה, ואני שוב מפחדת, ושוב נסוגה.
ואני מפחדת שאני אצטרך את זה כדי לצחוק, או בשביל להפסיק לבכות, בשביל לברוח או סתם לכסות את העיניים,
אני מפחדת שאני אשאן על משהו שלא תמיד יכול להיות שם. ולא תמיד צריך שיהיה שם.
וחלק מהדברים האלה נכללים דווקא בקטגוריה של הדברים האנושיים והליגיטימיים, ולא עליהם אני מדברת.
וכואב לי, כואב לי לראות לידי כל כך הרבה שנשאבים לתוך תלות כל כך חסרת מיותרת.
אבל אולי, אולי אני סתם כל כך מפחדת מזה- שאני לא באמת יכולה להעיד.
ומרוב שאני רוצה הכל בזכות עצמי, אני נעמדת על הרגליים מהר מידי,
ונותנת לפחד ללוות לי את הצעדים, במקום קצת לדרוך עליו.
אני יכולה למצוא בפחד מתלות משהו יעיל, בכמה סיטואציות- אפילו יעיל ביותר.
אבל.. הכל צריך להיות מאוזן בחיים. הכל צריך להיות בפרופרוציות.
ויש תובנות, של אף הפחד שמלווה אליהן, טוב להפנים.
"ישנם פסיכולוגים שממשילים את הלא מודע לבויידם נפשי, שבו החומרים המודחקים נרקבים ומסריחים וזולגים לחייו המודעים של האדם..."
אני לא באמת מצפה שמישהו יבין משהו מעירבול המחשבות שהנחתי כאן. כי גם אני לא סגורה על זה במאה אחוזים. אני חושבת...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
