"...In my field of paper flowers, and candy clouds of lullaby, I lie inside myself for hours, and watch my purple sky fly over me" |
| 12/2007
מה שרץ בנתיים.
ובזמן שאני משקה את ראשי במפלים של רעיונות לקראת הפרוייקט גמר שלי באומנות,
אני באמת תוהה עד כמה אני מוכנה לתת מעצמי למען הפרוייקט הזה.
מהרגע שנכנסתי למגמה, נקודת השיא תמיד הייתה מונחת בסוף י"ב, ביום התערוכה, בו כל אחד מציג את התינוק שלו בפני העולם, חתום בחיוך מסופק אחרי שעמל כה רבות.
המחשבה על איך ייראה הפרוייקט שלי עברה לי מכאן לכאן, אבל לא באמת הכבדתי ראש מספיק עבור הבחירה הסופית. תמיד היה לי עוד זמן.
עכשיו הזמן הזה הצטמצם לי לכמה ימים, ופתאום הרעיונות לא כל כך זורמים לי כפי שחשבתי שיזרמו.
זו ההזדמנות שלי להפתח בפורום כה רחב, ולהוציא מעצמי, את כל מה שלא העזתי עד היום-
ואולי באיזשהו מקום, זאת מדרגה שתהיה שווה את ההקלה שלי אחר כך,
את תחושת השיחרור, את תחושת ההישג.
וביד השניה, בעצם, אני יכולה ללכת על הדרך הקלה יותר,
ולבחור נושא כללי, שהקשרו אליי כבר יהיה בגבול הפילוסופיה בשקל.
ודווקא אליי, זה קצת פחות מדבר.
בנתיים, אעצום את עיני כלא רואה. כשיחדור אליי הכוח שוב,
אתאמץ שוב, להיות קצת יפה יותר.
אני לפחות אנסה להבטיח לעצמי, כמורגלת להבטחות שווא מזה שנים.
אני כמהה לזה עד כאב.
אני כל כך צריכה את השינוי הזה, להרגיש שאני במקומי שוב,
שהכל יהיה מסודר ומאורגן,
שיצליח אולי לשתית גם עליי את הקסם בלארגן את הזמן והמחשבה.
אני מחפשת את הרוגע הזה ואת השקט שהקירות יקרינו עליי,
ואת הריח הנקי והרהיטים הריקים מבלגן שמביאים מעין ניחוחות של כיף ושלווה.
אני רוצה שיהיה לי את החדר שלי,
את הקירות שלי, את התמונות שלי.
את המיטה שלי, והשולחן עבודה שלי, שיהיה עליו מספיק מקום ליצור, ולכתוב.
שיהיה מספיק מקום לנוע,
ומספיק מקום לנשום.
אני רוצה מקום משלי, כאשר רק אניח את רגלי בפתח, ימרח על פניי חיוך עדין על השפתיים,
כי הגעתי הביתה. הביתה שלי.
יש משהו נורא כיף בשיגרה הזאת ששבה אלינו.
המשך שבוע נפלא.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
