"...In my field of paper flowers, and candy clouds of lullaby, I lie inside myself for hours, and watch my purple sky fly over me" |
| 1/2008
הם.
אחרי שהם מתו, לא נותרו לי אחרים מעצמי.
לגמתי את הדקות בלגימות גדולות, כצמאה למשהו שיזרום אל תוך גופי, שמשהו יעבור בו.
הבית נשאר לי גדול, והחלונות נשארו לי סגורים.
עכשיו אני צריכה לחיות לבד. עכשיו, רק אני יכולה להגיד לא,
ורק אני יכולה להגיד מתי, ולמה, וכן.
עכשיו רק אני פה.
הבטחתי לעצמי שלא אצא מפתח הדלת עוד מעולם,
ושאיש לא יסתכל בעיני שוב.
העדפתי להירקב בין כותלי ביתם, על פני להסתכל עליכם,
על פני פני השאלות, והלא השאלות.
אני מרגישה כאילו משהו מהם דבק בקירות חדרי,
והאימה הבוקעת מתוך החלונות האטומים, גורמת לי צמרמורת.
אני רוצה שתלכו מכאן, הרי מתים אתם כבר. הרי אינכם עוד.
פתאום היה נדמה בתוכי, כי אולי הם עוד שם, מסתכלים עליי בעינהם הבוחנות,
חודרים דרך עורי, ומזיזים את כל עצמותיי.
עצמתי עיני.
תחושה על ריחוף מחשמל את ידיי, ואני חשה את גופי מתרומם.
אני נישאת אליכם, אל תוך תוכם.
אתם שואבים את כולי אל תוככם.
אתם מתערבבים בתוכי. ואני חשה את גופי כבד מנשוא,
לפתע איני מצליחה להחזיק בי. איני מצליחה לעוף עוד.
נפלתי על האדמה, בחוזק כה רב, עד כי עברתי דרך האדמה, כאילו הייתה שכבת אוויר דלילה, ונחתתי ממש מתחת לאדמה, כשאני חשה במי התהום נושקים ללחיי.
הנחיתה לא כאבה כלל, ובתוכי זרמה תחושה של הקלה.
פתחתי את עיני באיטיות, כשגל של רוגע שוטף את פניי,
והבחנתי בהם שכובים כמספר מטרים מלפניי.
אחרי שהם מתו, לא נותרו לי אחרים מעצמי,
לא נותרו בי עוד שדים כמותם.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
