| 3/2008
מתחת לשנים.
אני לא באמת חושבת שיש לכם את מי להאשים, חוץ מאת עצמכם.
איך אפשר בכלל לכאוב, כשבכלל לא הייתם שם כל השנים האלה?
אתם בניתם את החומה הזאת, כל יום הוספתם את אותו הבטון האטום, את הלבנים הכבדות, ועם השנים נתתם גם לסדקים להיסתם.
ועכשיו אני באמת לא חושבת שיש לכם על מה לשאול למה.
והכסף שלכם לא קונה אותי. לא אותי, לא את הקרבה שלי ובטח שלא את האהבה שלי.
אני רוצה להאמין שאני אוהבת אתכם, כי אני באמת. אבל לעזאזל, איפה אתם?!
אני לא חושבת שאתם באמת שלי. כי יש בנינו חומה מפגרת.
שאף פעם לא חשבתם לפרק. וזה רק תפקידכם לפרק, כי בשבילי זה הרבה יותר מידי מאוחר.
ואני כל כך כועסת עכשיו, כי כל כך כואב לי.
כל הפורמליות הזו, שרק על פיה אתם יודעים להתנהל, שרק על פיה אתם יודעים לתפקד.
וכולם יכולים למלא לי את הראש בתירוצים שלא שווים שום דקת מחשבה שלי- שזוהי המנטליות שלכם.
כי כאן, לא צריך פורמליות. כי הפורמליות הזו רק מנפחת את החומה הזאת. החומה שאתם יצרתם.
ובטח שהמנטליות הזו לא צריכה להדוף אותי רחוק מכם.
ובצד השני, בצד השני אתם בכלל לא מכירים אותי.
כי לעולם לא ראיתם אותי בוכה, כי לעולם לא ידעתם מה אני חושבת שבאמת,
כי לעולם לא ידעתם איך אני מציירת, ואיך אני אוהבת לקרוא,
לא ידעתם שקיבלתי 96 במתמטיקה, או שקיבלתי 97 בתולדות האומנות,
לא ידעתם שיש לי חבר כבר כמעט שנה וחצי, ושהוא עושה אותי מאושרת,
לא ידעתם איך היה לי בפראג, איך התאכזבתי שנכשלתי 2 טסטים- ואיך הייתי שמחה שעברתי את השלישי,
לא ידעתם איך אני שותה את הקפה שלי, או שאני פשוט שונאת קטשופ,
שהגלידה האהובה עליי היא מוקה,
לא ידעתם מה קנו לי ליומולדת, לאן הייתי רוצה לטוס,
איך אני אוהבת להתלבש, ומה הצבע האהוב עליי.
לא ידעתם לעולם, מי אני, מאחורי השקט שלי- שאתם, אתם הבאתם עליי, כשבניתם את החומה הזאת.
כשכל כך הרבה שנים, פשוט לא הייתם שם.
ואני בכלל לא מבינה איך אתם יכולים להרשות לעצמכם לתת לחומה לצמוח יותר ויותר, ולהשאיר לי את הפטיש.
כי בעיני, אין שום סיבה לנפץ שום חומה. זאת אשמתכם בלבד.
ואם כבר, רק בידי הזכות לבכות.
לבכות בשקט. נורא נורא, בשקט.
כי אתם מכירים רק את החיוך שלי, שבעצם לא אומר לכם כלום.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
