"זהו זה נגמר.. מה שהיה בינינו.. פשוט זהו" כן, ככה אני זוכרת את זה.

בשיחה במסנג'ר. עלבון בשבילי? גם. אבל לדעתי בשבילו הרבה יותר .

לא נפגעתי באמת שלא. ידעתי שאנחנו זה לא לנצח. מההתחלה ידעתי את זה.

חיכיתי שזה יבוא משכתי את זה עוד ועוד, כמה פעמים לפני כבר אמרתי לעצמי שאני לא שמה זין עליו.

אבל פתאום שזה יבוא ככה, להרגיש סוג ב', זה מה שהפריע לי באמת.

לא בכיתי, אפילו לא קצת, עליו לפחות לא. חשבתי על כל התקופה הזאת שעברה. 4 חודשים וקצת זה עבר מהר, סוג של חוויה. אני לא מצטערת על כלום. פתאום התחלתי להבין איך הכל חומק לי מבין האצבעות. הנה אני בת 16. אבל היי אתמול לא הייתי בת 10? פתאום תיכון, אבל לפני יומיים לא התחלתי כיתה א'? חשבתי על כל הזמן הזה. ועל זה בכיתי. על הזמן הזה שזז כל כך מהר. לא רוצה להתבגר. פתאום למצוא את עצמי בת 30 רווקה.אויש לא לא רוצה.

אני לא מחכה לאהבה. אולי אני מפחדת להתאהב. כולם מספרים כמה שזה נפלא, אבל כמעט תמיד או שזה נעלם או ששוברים לךא ת הלב וממשיכים הלאה. "תחייכו גם ככה החיים מגעילים" הוא אמר את זה,אולי הוא צודק, מי יודע?

בינתיים אני אחכה. אולי שנה. אולי שנתיים ואולי אפילו שלוש. כמו מקודם :)