רוצה לגעת באופק...

אני מתכופפת בקלות לרצון של כל אחד. תמיד.

מנסה קצת להתנגד, ותמיד משתיקים אותי. אח"כ מתפלאים שאני ביישנית, שאני מתביישת בדעה שלי, שאני סגורה.

אני לא מדברת כאן על זה שאני מביעה דעות ו -

אני מתכוונת ש, נניח, אני ואחת החברות שלי לא יודעות מה לעשות. זה תמיד אותו הדבר.

היא: "בואי נעשה ______!"

אני: "לא, לא מתחשק לי..."

[נניח שזה משחק מחשב כלשהו ואנחנו בבית שלי.] היא: "איפה זה?"

אני: "אמרתי לך שאני לא רוצה!"

היא מחפשת... מחפשת... מוצאת. נכנסת. [והכל לקול מחאותי.] מתברר שיש סיסמא.

היא: "מה הסיסמא?"

אני: "אני לא אומרת לך! אני לא רוצה! את לא תעשי מה שאת רוצה כשאנחנו ביחד, ובטח שלא בבית שלי!"

היא: "נו, מה הסיסמא?!" לוחצת... לוחצת... לוחצת... בסוף אני אומרת. ואני תמיד נכנעת. לפעמים מהר יותר, לפעמים פחות - אבל תמיד נכנעת.

אתמול, לדוגמא, ע' היתה אצלי. היא מצאה סוכריה ישנה איפשהו בחדר שלי. מצויירים עליה תפוזים. היא שונאת סוכריות תפוזים.

היא פותחת [שוב, לקול מחאותי]. שני לקים - "איכס! קחי את זה את!"

דוחפת לי ליד.

אם הייתי יותר אסרטיבית הייתי כבר חוטפת לה את זה מהיד, עוד בשלב הפתיחה.

עם צ' זה אפילו יותר גרוע; היא עושה מה בראש שלה, לא מתחשבת.

אם, לדוגמא, אנחנו אצלה והיא שמה מוזיקה שאני לא אוהבת.

אני: "די, צ', תעבירי את זה בבקשה."

היא: "לא!"

אני: "נו, אני שונאת את זה!"

היא [צוחקת]: "לאאא!!!"

ובסוף אני נשברת ומוותרת. ומה קורה אם אני שמה אצלי מוזיקה שהיא לא אוהבת [דבר שאני לא עושה הרבה]? היא תעשה הכל - אפילו תחטוף לי את העכבר מהיד.

כי אני לא נלחמת על רצונותי. אני רכרוכית, אני שטיח, אני מפגרת. שונאת את עצמי.

שלא תבינו לא נכון; הן נחמדות, באמת, צ' ו-ע'. אני סתם שטיח מפגר.