סוג של הרגשת שיחרור.
אני בטוחה שכל בלוגר עמד על טיבו של הבלוג, או על ההשפעה שלו על חייו.
ברגע שהחוויות נכתבות כפוסט בראש בעודן הן קורות, משהו מרגיש לי לא בסדר,
משהו לא חווה אותן עד הסוף, משהו מחפש להתנסח בצורה ברורה שתעניין קוראים.
האמת שההחלטה לסגור מרגישה לי כמו שזורקים משהו שלא כל כך רוצים לזרוק אבל יודעים שאחרי שנזרוק אותו נשתחרר מכבליו, כמו חפץ ישן שנשאר איתנו רק בגלל היותו ישן וקצת קשה לנו לזרוק אותו כי התרגלנו אליו, אבל ברגע שנופלת ההחלטה, יש סוג של שיחרור מעולו.
אני חושבת שהבלוג גם מוליד את התחושה ואת הצורך לעדכן אותו כל הזמן, כאילו שאם הוא מתעדכן לעיתים תכופות אז נוצרת התחושה שהחיים מלאים וגדושים, אבל לא תמיד התחשק לי לכתוב כל מה שקרה, וגם במה שכתבתי אני לא נוהגת להסתכל.
הוא גם לא מתאים להגדרה של כלי שתיעד לי את החיים, כי מאוד בררתי מה נכנס לפה ומה לא.
בכל אופן, אולי יום אחד יהיה לי בלוג אחר, אנונימי לגמרי, סביר להניח שלא.
אם אני אתגעגע אני אכתוב לעצמי בשיטה הרגילה והטובה של יומני היקר (למרות שאף פעם לא ניהלתי יומן...).
וזהו, כל חוויותי מעכשיו ישארו בגדר חוויות, וישותפו עם חברי הקרובים.
סוגרת בתחושה טובה, סוג של שיחרור....