הוא יושב מולי, מציע את הרחמים המזוייפים שלו, חיוך וסימפטיה של מילים שיוצאות מהפה, את הלב שלו סגר מזמן. מסתתר מאחורי עשן סיגריה שיצר הוא מזיז כל איבר במחשבה איטית מתוכננת בקפידה ומשתדל להיעשות טבעי. הוא מקרב אל פיו את ספל הקפה, לוקח לגימה קטנה ומדודה, שולח מבט עם עיניים לא פתוחות מדי לא סגורות מדי, כך שארגיש שהן רואות ומבינות אותי, אך לא חודרות אותי. ואני יכולה לזהות את התכנון מאחוריי כל מהלך שלו, מתכנן כבר את הבא, וודאי צופה כבר את שלי ומביטה אליו בחזרה, לוגמת גם את שלי באיטיות ומתאמצת לעשות שהוא טעים לי למרות שמר. אני שומעת שני קולות משוחחים, מבטים נעים, אני יכולה לחוש שיש קצב כלשהוא אבל לא ממש יודעת מה הוא ולרגע נדמה לי שאני לא שם ואולי אני חולמת את כל הרגע הזה ואינו מתרחש במציאות. אולי הוא חלום שבראש שלי והעיניים הן בכלל עצומות עכשיו ולא מסתכלות אליו, כי פתאום אני אומרת דברים ונדמה שזזה ונדמה שצוחקת, כן כן צוחקת או מחייכת אליו שמולי, אבל את כל זה אני לא מצליחה להרגיש שקורה עכשיו, כאילו זה בכלל של מישהי אחרת שמספרת לי את זה. אבל בעצם זו אני שיושבת שם מולו, שהוא מנסה לנחם עכשיו מאחורי עשן של סיגריות מלבורו. מחייכת או בוכה אליו, שואלת בפנים ולא יודעת לענות כבר לעצמי ומרגישה שאבדתי בתוך כל העשן המסריח הזה. כנראה שמחייכת כי הוא מחייך בחזרה, אולי למלצרית שמציעה עוד כוס קפה. אני לוקחת למרות שלא רוצה. גם הוא. אז נשארים לעוד קפה ועוד חמש או שש סיגריות ועשן מי סופר. ידו נוגעת בשלי, מנחמת את בשרי. יד מנחמת יד. הוא מחפש את כאבי בתוך המון של אנשים בתוך קפה בתוך עשן בתוך חיים בתוך חלום.
פתאום הולכים משם, נכנסים בתוך בית שנראה כמו זה שלי אבל מרגיש כמו אחר. אני מנסה לבדוק את הרהיטים להחליט אם הוא שלי או לא שלי והוא מאחוריי נושק לבשרי שחיכה לו אוחז בישבני שרועד מתוך תשוקה וגם מתוך הפחד שאולי זה לא קיים או אולי דווקא הפחד שכן קיים, כבר לא יודעת. שפתיים רטובות עוברות בכל גופי יסודיות ומענגות ומנחמות את תשוקתי. אני נותנת לעונג שמציף להוביל את מעשיי, מרגישה איך כל הגוף שלי פועם ומסתחרר אל תוך ידיו ולשונו החלקה והחמה שמקיפה את כל כולי ואת נוזליי שנשפכים עליו והוא נשפך עליי וצעקה גדולה נפלטת מתוכי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
