מסעותיי בארץ הפלאות

אתמול הייתי מוזמנת לאירוע חגיגי ביישוב שטרם הוחלט על איזה צד של הגדר הוא ישקיף. משוריינת באופטימיות ובחברתי הטובה ק' אזרתי אומץ ונסענו כשבידינו הוראות הגעה הכוללות את הפנייה ליריחו למשל. אלוהים שבשמיים.

קבעתי עם ק' בצומת סואנת בת"א ובעודי ממתינה לה ניסו עשרות נערים ונערות חדורי אמונה לשכנע אותי שהסרט שלהם הכי יפה. התלבטתי באיזה סרט כדאי להצטייד בדרך ליריחו....זה הכתום ממש לא ממש התאים לי לגופייה בגוון ירקרק וההוא בכחולבן דווקא מצא חן בעיני, גם כי אני אוהבת כחול וגם כי ככה ייצא ממני משהו ציוני סוף סוף. למרות זאת החלטתי לא לקחת אף סרט כי ק' אמרה שמי ששם סרט כחולבן מקבל במתנה שריטה על המכונית מאלו שאוהבים את הכתומים. חוצמזה היתה לי תחושה שתושבי יריחו פחות יאהבו את הכחולבן.

יצאנו לדרך. בהדרגה ראינו יותר סרטים כתומים ופחות מהכחולבנים. החלטנו לנסוע מכביש 443 כדי להגיע יותר מהר. את הכביש אנחנו מכירות די מקרוב, אני וק'. תמיד מקוות לא להיתקע בו למרות שהנוף מקסים ובתולי. המנוע של האוטו של ק' משמיע קולות מוזרים אבל בכביש הזה לא עוצרים גם אם עולה עשן מהמנוע.

ממכסה המנוע של ק' עולה עשן וקול פיצוץ עז נשמע. לא, אלו לא מחבלים שיורים עלינו.

ק' ואני עומדות לצד הכביש ומטכסות עצה. האוטו משמיע קולות חרחור וריח שרוף עולה באוויר. לא ברור מי יתפוצץ קודם, הוא או אנחנו. רכבים חולפים על פנינו ומסרבים לעצור לעזרה. מצידם שנמות. לצד הכביש אני מבחינה בשלד של חיה שמתה כבר מזמן. הגרר מבטיח להגיע בעוד כשעתיים והחשיכה יורדת אט אט.....קולות המואזין נשמעים מהכפר הסמוך...הנשים מכינות את סעודת הערב והמתפללים עושים את דרכם ל.......לפתע עוצר רכב בלתי מזוהה.

 אני מסכמת עם ק' שאם יצא ממנו מישהו חשוד נתחיל לרוץ לכיוון ת"א. מהרכב יוצא מישהו חשוד. אני וק' נשארות לעמוד והחשוד מתקדם לעברינו. אחרי כמה דקות מסתבר שהחשוד הוא מכונאי רכב, שהרדיאטור של ק' כבר לא עימנו וכן שלחשוד קוראים  summer(יענו סאמר) אבל אני לא חושבת שהוא נולד באמריקה. ק' (שמעולם לא הבנתי מה יכול לגרום לה לפחד) בודקת אפשרות לטרמפ עם סאמר לכיוון ירושלים ואני, אני מנסה לחשוב איזה מוות יותר הירואי: "נורו מאש מחבלים" או "נחטפו על ידי צעיר אלמוני בשעה שלקח אותם ברכבו". אני מחליטה ללכת על השני ואנחנו עולות לרכבו של סאמר. ק' מאוד רגועה, היא וסאמר מחליפים חויות מקדימה וכמעט קובעים לבראנץ בשבת ואני מאחור מתכוננת לקפוץ ומנסה להיזכר מהצופים מה היא שפת מורס.

אנחנו עוברים את המחסומים ונכנסים לירושלים. סאמר נפרד מאיתנו לשלום ומקווה לראותינו בקרוב. משם אנחנו חוברות לכוחות חילוץ מהאירוע וממשיכות לכיוון המדבר. נופי הכפרים הערביים מתחלפים בנוף מדברי. חושך. אני מבחינה בכוחות צה"ליים בעת שעורכים חיפושים על חשודים בצד הדרך. אני נזכרת במילותיה של ע' בעת שנתנה לי דיירקשנס: "רק אל תטעו". כעת, לפי ההסברים, אמורה להיות פנייה שמאלה. על השלט המורה שמאלה כתוב בגדול 'רמאללה' והרכב שלפנינו נושא לוחית זיהוי ירוקה. תחושת הבטן אומרת להמשיך ישר. אחרי כעשרים דקות נסיעה אין דה מידל אוף נו וור אנחנו מגיעות ליישוב של ע' והשמחה רבה.

אין מה לומר, מאוד יפה שם במדבר יהודה, יש מרחב, יש נוף הררי עוצר נשימה ויש גם חיות מוזרות ממש ליד הבית. למרות הכל, אני מעדיפה להישאר בעיר הקודש שלי, במרחב המוגן שלי. הרי חיות מוזרות יש גם באלנבי.