אתמול הייתי צריכה ללכת לעשות איזה דבר בקופת-חולים שקצת הפחיד אותי. בסוף הופ-חד-שתיים, רופאה נחמדה ומתחשבת במיוחד וזה נגמר כמעט ללא כאב והלכתי הביתה שמחה ומרוצה שזה נגמר.
והיום הלכתי לשם שוב, סתם כדי שהאחות תחבוש את זה, משהו קטן שבכלל לא הטריד את מנוחתי. והנה היא באה, נוגעת ולוחצת, מסבירה לי משהו שצריך לעשות שם ושוב לוחצת. הכאב מזנק אליי חד כמו סכין ואני לוקחת נשימה עמוקה, מנסה להיות אמיצה, אבל הכאב, הכאב, הוא כואב. ואני מתחילה להרגיש מוזר. הכאב, שאני מנסה בכל הכוח להתעלם ממנו, עושה לי שחור בעיניים ואני מרגישה איך החדר עוד שניה נעלם לי ונאבקת שלא ייעלם כי אני כבר יודעת איך זה ולא רוצה שוב וככה כמו גדולה מצליחה לעשות שהחדר לא ייעלם. בעיניים כבר לא שחור והאחות המכאיבה מציעה פיסת גאזה לנגב את הדמעה שבעין ימין. "לא, לא" אני מכחישה, מתחייבת למעטה האמיצות שלי, הרי אחרת איך אוכל להמשיך...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
