מסעותיי בארץ הפלאות

לרגע אחד לא הייתי בטוחה שזו אני שמדברת. כלומר את המילים זה הפה שלי שהוציא, אבל לרגע היתה התחושה שהפה זז מעצמו ואני מתבוננת בו בזרות מהצד, איך הוא אומר את המילים שלו, שנבחרות מעצמן. פּוּף. מתדברות מהאוויר. ואז לשניה הרגשתי איזה מין פחד שטותי שזה לא בְּאֱמֶת קורה. אני לא נוגעת, אני לא שומעת ולא רואה לא מרגישה וגם לא יודעת מה שקורה בחוץ ומה אצלי בפנים ואיך הם שניהם רוקדים טנגו. אז זה יכל להיות? מחשבות מפגרות של אולי אני בכלל אינני אני מזכירות לי איזה ילד. אוח, איזה ילד!!!. אז מה בְּאֱמֶת קורה בָּאֱמֶת?