יונה מפוחדת מצאה מסתור על אדן חלוני. היא מחכה שיעבור לה הפחד, מתבוננת למטה, עוד עוד עוד מתבוננת, כל כולה מכווצת ומתכווצת והפחד לא עובר. ככל שעוברות הדקות היא מבינה שתצטרך לעוף משם, כמו שיונה נורמלית מתנהגת. היא לא יונה נורמלית, היא מפחדת לעוף.
ברגע מסוים היא חייבת, אין לה ברירה, משהו מאחוריה זז ואינה יכולה להישאר במקום. לעוף או ליפול למטה. בפחד היא מצליחה לעוף עד לחלון הבא. ליונה עיניים שחורות נוצצות מעצב, כי נגזר עליה לפחד כל חייה, עד אשר תמצא איך להיות אמיצה. והיא לא יודעת.
אני נוסעת בכביש החוף. לפי הספירה נשארו לי עוד עשרים ומשהו קילומטרים. מה עדיף, להיות בחוץ או בפנים אני שואלת את עצמי ובלי לבדוק יותר מדי נכנסת פנימה ואז אין שמשות ולא מכוניות או אופנועים פקקים מעצבנים רעשים של משטרות או רמזורים. איציק תיזמן חצי שעה פקק עוד מהדהד לי ואני שטה, עטופה במרחב הכביש המגן עלי, שום דבר לא יכל לגעת בי עכשיו. הרגל שלי לוחצת חזק לתוך הדוושה, הגוף דוהר קדימה את המכונית, לא מוכן לעצור לרגע. הרצון להתקרב לאוטו שמקדימה הולך ומתחלף בחשק מדגדג להתנגשות עזה, אדירת ממדים, מנערת שלוות מתים. "ליידיס אנד ג'נטלמן! הדקו בבקשה את חגורות המושב, בעוד דקות אחדות אנו עומדים לנחות על הירח!". הנה אני באה, כל כולי נרגשת לקראת מפגש מרעיש ואימתני, חופשי ומשחרר ומנפץ מציאויות של גוף נוגע בגוף, נימעכים אחד אל תוך השני ברעש גדול. העתיד נראה פתוח וגדול, אני כבר מתכננת איך שאחר כך אמשיך בסחיפה, כמה שרק אצליח בשארית כוחותיי, של אלו שנוסעים מימיני ומשמאלי. אני לוחצת בכל הכח, שיכורה מההתקדמות המטאורית. עוד מעט ואני כבר שם. כל כך יפה פה, אני אומרת לעצמי, מעולם לא פגשתי נוף מיוחד שכזה. המרחבים נעשים פתוחים, הנתיבים נראים ריקים מאדם.
רעש חד מגיח במהירות משמאל, נוטע אותי במקומי בבהלה. פתאום הכל נראה ברור ואמיתי וקרוב מדי אלי. אני בחוץ, המרחבים אינם פתוחים ויפים כקודם. מוקפת מכוניות וברגל רועדת על הדוושה אני מחפשת מה דרכי הבטוחה בינהן והיא איננה נראית.
אתמול היתה יונה עם פחד על אדן חלוני. אחרי לילה ויום נעלמה היונה ועפה לדרכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
