מסעותיי בארץ הפלאות

היום בצהריים מצאתי את עצמי משוטטת ברחובות התחנה המרכזית הישנה. ביב הביבים, שתינת השתינות, דה לואסט אוב לואו. בזמן שהמתנתי מרוטת עצבים לתשובה חשובה בנוגע לעתידי המקצועי הלכתי בלי לדעת לאן ואיך הבאתי את עצמי לשם, כשאני מוקפת במכוני פיפ שואוז. התאמצתי לא לשאוף את צחנת השתן באוויר והרהרתי על היום ועל השנה שחלפה. אני עוברת שנה קשה, מנסה להבין מה אני באמת רוצה מהחיים ומה הם יכולים לתת לי. בכל זמן שעובר אני מבינה כמה מעט אני מבינה. דבר אינו ברור לי מאליו, לא בחירותיי המקצועיות, לא הצורך או הרצון הכביכל מובן מאליו בזוגיות מונוגמית נצחית, לא אהבתם של הקרובים אליי, ולא מה אעשה בעוד שבוע. אני לומדת לחיות עם הספק ועם חוסר הודאות, מנסה להשלים איתם ולא להילחם בהם מלחמת חורמה וזה קשה לי מאד. אני אמנם זקוקה לאיזו עטיפת הגדרה שתעטוף ותכוון את דרכי, אבל גם מפחדת להיעטף ומרגישה מכורה לתחושת החופש האינסופי. מורטוריום שלב ב'.

השנה למדתי לספוג אי הצלחות. מסתבר שגם להיכשל צריך לדעת ומהכישלון למדתי להתחמק בעורמה כמעט כל חיי. תמיד ידעתי במה אני מצטיינת ולשם סללתי את דרכי, היישרתי מבט וללא פחד כבשתי הר אחרי הר, פסגה אחר פסגה, אוספת את הישגי המכובדים לסל כאילו יאפשרו לי להתייצב איתנה מול כל קושי בו אתקל. מבחינה אבולוציונית החזק שורד, אמר לי היום חבר. החוזק שלי, הישגי והפסגות הגבוהות עליהן הצבתי את דגלי אמנם עזרו לי להגיע רחוק בחיים, אבל היום אני מבינה שרחוק זה גם עצוב ובודד לפעמים. רחוק זה גם מרוחק, גבוה זה גם לבד מעל כולם וחזק יכל להיות כוחני. אז השנה למדתי להיכשל בלי להרגיש מרוסקת, להסתכל על הכישלון ולדעת ממנו על עצמי, מגבלותיי, קצה גבול היכולת שלי. לאהוב את עצמי על כיעורי ולא רק על יופיי, לתת לעצמי ליפול ושוב ליפול ושוב ושוב ועדיין להאמין. מה עוד? למדתי להיעזר ולא רק לעזור, שאני צריכה הרבה אהבה ולא תמיד מקבלת אותה, שאני מתאכזבת מהר מהקרובים לי ולא תמיד בצדק אבל לפעמים כן. ושאני אוהבת.

מהתחנה המרכזית הגעתי למסעדה הכי צפונית בתל-אביב, מנסה להפיג את המתח בארוחה טובה עם חברה יקרה ללבי. כבר הצלחתי לשכוח מכל הסיפור ואז הם התקשרו להודיע שלא. עוד 'לא' אחד לרשימה. לא הצלחת. לא כבשת. הפעם כבר הייתי ממש קרובה, קיוויתי והאמנתי. מפה אני ממשיכה הלאה במסע אל הלא נודע, מאמינה בעצמי ובדרכי יותר מאי פעם. תחזיקו לי אצבעות ומדי פעם גם תחבקו אותי כי אני צריכה את זה.   

עוברת עליי תקופה מלאה בלבטים, מלאה בבדיקות, בניסיונות, בשאלות שלפעמים נדמה לי שמצאתי להן תשובות. מהר מאוד אני מגלה שאצטרך לבלות עוד זמן מה עם הבלבול וחוסר הידיעה. לדחוק אותו הצידה לא אוכל, פתרונות מהירים אין.

כחלק מזה אני שואלת את עצמי למה פתחתי את הבלוג ומה אני רוצה לכתוב בו, אם אני רוצה בכלל להמשיך לכתוב בו. אני לא יודעת על כל מי שקורא בו, סיפרתי עליו לכמה מחבריי ואני לא יודעת אם הם קוראים או לא וגם זו הרגשה מוזרה. לשים חלק ממני פתוח לכל מי שיחפוץ. למה? לרגעים הוא פשוט מקום שנעים לי ומאוד שלי, לרגעים הוא מקום שמאפשר לי לכתוב בהנאה רבה, מקום בו אני מצליחה לשים בתוך אתיות ומילים דברים שלא מצליחה אחרת, לרגעים הוא דחקיה של חבר'ה ולרגעים הוא מעצבן אותי ולא בא לי עליו והוא מרגיש לי זר. כשחושבים על זה ממש כמו בחיים. 

אני לא יודעת איך ומה מכל זה מתאים לי. יהיה לי קשה וחבל לוותר על הכתיבה (והקריאה) פה, אבל אני צריכה להשקיע קצת מחשבה מה הוא המקום הזה בשבילי ואיך יתאים לי להמשיך עם זה.

בקרוב אהיה בת 30.

פה למעלה מצד ימין כבר הענקתי לעצמי את התואר המכובד וזה זמן שאני משתדלת להתרגל לרעיון המוזר של להיות גדולה (מה שמקשה עליי הוא שאני לרוב נראית לאנשים כמו בת 25). יש משהו מטופש בצ'ק ליסטים לפני תחנות מעבר אבל גם משהו בלתי נמנע, הן פשוט מתהוות בראש באופן בלתי נשלט, נערמות סעיף אחר סעיף כשלצידן שעון חול מתקתק לו בנחת. אז חשבתי פשוט להעתיק את הצ'ק ליסט הזה שמסרב להתפנות מהראש שלי לאיזה קובץ כתוב ורשמי, ואז הוא אולי יפסיק להציק לי והימים עד הגיל המיוחל יעברו בשקט, בשלווה ובהנאה. יה רייט.

אז הנה 10 דברים לגיל 30 (בסדר אקראי ולא מחייב):

1. להתאהב ולאהוב על באמת (נו במת....)

2. להתחיל (למען השם!!!!!) לעבוד על התיזה

3. להאכיל כמה מחבריי במטעמים שלי, כמו פעם   

3-א להכין אטריות 40 ביצים של יועזר

4. לחזור לדבר שפה שכמעט ושכחתי

5. ללמוד לריב כמו שצריך

6. להפוך לתולעת ספרים (או לפחות לקרוא את החמישה שמחכים לי ליד המיטה)

7. פחות לחשוב על עצמי, פחות לשאול, פחות לנתח

8. אופרה – לראות, לא רק לשמוע

9. חו"ל אחד לפחות

10. לעשות סדר (זה מקום ראשון אחרי להתאהב, בעצם שני אחרי התיזה, בעצם        )

סה"כ אין לי הרבה דרישות אני חושבת

יש מצב לעדכונים

תבואו לברך אותי בסדר?

עדכונים: 3+3-א בוצע (ועוד ידי נטויה...)

            9 בערך (סיני נחשב?)

            2 - אני עובדת על זה