זו לא היתה שיחה איתך או משהו שראיתי או שמעתי. הרכב מסוים של הציפור, שכל יום מחוץ לחלון מקפידה לצייץ בקצב קבוע, והתנוחה בה ישבתי על הכיסא והקול הרחוק שהשמיעה הטלויזיה בסלון והאור הספציפי שנכנס בזוית המסוימת דרך החלון, עם כמות הרוח שנשבה מחריץ החלון במידה הנכונה. הרעב המדגדג שהרגישה הבטן ואולי גם הלב, כל אלו והמחשבות שעברו לי בראש, אלו שידעתי עליהן וגם אלו שלא, התקבצו ברגע אחד והזילו דמעות מעיני. איך ידעתי שהדמעות הן בשבילך, אתה שואל. יש דמעות עם מקומות מסומנים ואלו היו מוקדשות לך. אם הייתי יכולה הייתי אוספת אותן לקופסא קטנה ונותנת לך. אם יש לך ספק, אגב, אלו היו דמעות של אושר. יש להן טעם שונה והן יוצאות אחת אחת, עדינות כאלה ורק כמה בודדות. טוב, אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה אושר. לפני כמה זמן, בעקבות איזו שיחה על משמעות החיים, סימנתי לעצמי שהמילה "אושר" היא אולי קצת יומרנית ויותר קשורה לפנטזיה להגיע לאיזה קצה עילהי-אלוהי. אז אני אדייק ואומר שאלו היו דמעות של נחת. קצת כמו סבתא הרגשתי נחת ושלווה נטולי סיבה ברורה לעין. בסדר, אתה יודע מה? אולי גם קצת אושר. ועכשיו אל תשאל אותי מה זה אומר (אפילו אני חושבת שלא הכל צריך להבין ולדעת) או מה לעשות עם זה עכשיו.
עכשיו פשוט תהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
