לפעמים הייתי רוצה להיות יותר כמוכן.
פחות מפוכחת וקצת מטורפת, אוהבת בלי גבולות רציונאליים וידיעה מוחלטת
של מה כדאי ומה נכון.
אם הייתי יכולה עדיין לעשות טעויות ולאהוב כמו בפעם ההיא שלקחה ממני
את כל הטירוף.
הלוואי ויכולתי שלא לרצות להתפשר, להיות מסוגלת לסיים קשר עם מישהו כי
אני מצליחה לנשום כשאני רואה אותו.
איך מחזירים את הילדה אשה שאם היא לא הרגישה מחנק בלעדיו הוא לא שווה
להיות איתו נגד כל הסיכויים וההגיון והכאב, הוא מטריף אותי אז אני איתו...
הוא פעם אמר לי שהוא הפך אותי מילדה לאשה ושחבל לו על זה כי הוא אוהב
אותי בכל מקרה אבל הוא חושב שאני לא אוהבת אותי ככה, אז לא הבנתי על מה הוא מדבר.
עכשיו אני יודעת.
אני מלאה בפשרות ודאגות וידיעה מוחלטת של הכל, פונים אליי לעצה כי יש
תחושה שעברתי את כל החרא שכולם עומדים לעבור, כשאני מציעה שיחסכו את זה מעצמם כי
זה קרה לי וחבל על הכאב, אני לא מאמינה לעצמי. הסיבה היחידה לחסוך חוויות, טובות
ורעות, היא אם הן ישנו אותך, יצלקו אותך כמו שאני צולקתי.
יש צלקות יפות שמזכירות שיכול להיות יותר גרוע ויש כאלו שמזכירות
שיכול להיות יותר טוב, ואלה כבר מדכאות ומכוערות.
אתן אומרות שאני מתפשרת ואתן צודקות אבל אני כבר לא יודעת אחרת, אפילו
ניסיתי לא מזמן אבל לא הצליח לי וזה סגר את העניין סופית מבחינתי. חבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
