מבט מחויך אבל אטום, יעד מוכן וידוע מראש, צעדים שקטים ולפטופ ביד. “סליחה, איפה אפשר לשבת ויש שקע ליד?” אחרי סקירה ראשונית אני מיד מבינה. מפנה למקום הקבוע וחוזרת לעבודה.

היה לי מאד קשה לקום. מצד אחד היה בי צורך עז לעשות את פעמיי לקפה הכי קרוב בשעה הכי סבירה (לא לשכוח שאין לי את כל היום) ומצד אחר, שכנוע פנימי תוך התעסקות במחשבה על היות השמיכה נעימה כל כך בזה שיכול להיות שזהו צעד מאד מיותר.

עשיתי את עבודתי לא נאמנה והתחלתי ברגל שמאל בהחלטתי לא לקחת איתי לפטופ. אם אנסה להכניס עוד דבר לתיק הוא עלול להקרע או לחילופין לגרום לי איזשהו נקע בגב. מה רע בדף ועט? חוץ מאפשרות חוסכת הזמן למחוק אותיות במהירות תוך לחיצת כפתור אני לא רואה יתרון משמעותי בפתיחת מסמך חדש. שקילת כל המילים ביד אחת בלבד שמורידה לאט את האותיות לעט ומשם באלגנטיות לדף זה הרבה יותר עצמתי. לא?

לא התחרטתי והמשכתי באותו הקו. לא הזמנתי קפה בלבד. או קפה מאפה. או אייס קפה. או כוס מים. אם החלטתי להזיז את התחת ולשבת בבית קפה מן הראוי שאנצל את ההזדמנות ואזמין ארוחת בוקר! 2-0 לבעלי הלפטופים.

הרי ברור שהמקום הכי טוב בקפה נתפס על ידי בעל-לפטופ אנונימי שמכיר את השעה הטובה שצריך להגיע כדי להתיישב במקום הכסף. מצאתי פיסה יפה ונעימה של ספה במקום קרוב אליו במחשבה תמימה שילך לפניי. אולי הוא צריך לחזור לעבודה, או שיש לו קורס להשלים, או שבמקום להיות עסוק בדברים הלא חשובים האלה שינצל את היום ויקפוץ להורים להגיד שלום. מה רע בקצת אכפתיות אמיתית? איך שכחתי, הייתי צריכה לפנות לעצמי לפחות שעתיים! 3-0.

ארוחת הבוקר היתה נחמדה ולא יותר, המלצרית קצת העיקה, והפנים המאובנות של הלפטופיסטים נשארו באותו מקום. מבלי לשים לב החיים רצו מבעד לזגוגיות הקפה והדף התחיל להתמלא. באיזשהו שלב הייתי צריכה לעשות תנועה שקטה ונחרצת לבקשת החשבון, ולצאת עם אותו מבט קר שאיתו נכנסתי.

חוויה אותנטית ומרנינה זו הייתה עד שהייתי מוכנה להשבע שנשמתי נשימת הרגעה שסימרה לי את כל השיערות בפעם השניה. מבלי לזלזל אולי אני טיפה מוזרה, או שעדיין לא עברתי את 3 השנים בעיר החטאים, אך את שלוות הבוקר הראויה כנראה שלא אמצא בבתי קפה. 4-0