לצדן של מגוון רחב של מחלות ביזאריות יותר או פחות שפוקדות אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, יש לי בעיה אחת ספציפית שמפחידה אותי כמעט כמו סרטן-הרגל (מעין בליטה בירך שלי שאפשר להזיז אותה בתוך הרגל) וסרטן-היד (אותו דבר רק ביד) שלי – פינגואקולה. אותה בלוטה שמנונית, שמעטרת את עין ימין שלי כאילו היתה עששת-עיניים, ורוחשת רעות.

בדיוק נגעתי בקיר של האביב ה17 לחיי, צעירה פוחזת וסמוקת לחיים. עמדתי מול המראה ועשיתי את מה שאני עושה בדרך כלל מול המראה – הוצאתי שחורים – וכשהתכוונתי לקרוץ לעצמי ולומר בגאווה "הו כן, יו אר דה בומב!", לא יכולתי שלא לשים לב לנקודה האדומה והמפחידה הזאת. תחילה חשבתי, כיאה לאדם השקול והאן-היפוכונדר שאני, שתולעת התגנבה אל העין שלי, והשריצה את גוזלייה תחת רירית העין שלי. בוכייה וצווחת הובהלתי לרופא, שפסק, לאה ומשועמם, "אה, פינגואקולה. יש את זה לחצי מהאנשים, כפרונה, יהיה בסדר אם תשימי כל הזמן משקפיי שמש". הוא שירבט על דף מרשם, וכך קרה שקבלתי את הנס הרפואי (אך הרה האסון), טיפות לעיניים עם סטרואידים.

וכך עברו עליי שנתיים וכמה זוגות של משקפיי שמש, עד שהגעתי למשקפיי זבוב סגולות של ריי באן, אותן אהבתי כאילו נשלפו בלידת עכוז מחלציי. עד הפעם ההיא, בה אני ואבי צמחיי הטורפים (נפתלי הכדנית החרוצה והמוצלחת וגברי הדיונאה, הפחות אהוב והיותר קריפי) הלכנו לאיבוד למרגלות הר צין (הֹר ההר, בו, כך נטען, אבד כלחו של אהרן הכהן לבלי שוב). משקפיי השמש שלי היו באוטו, כי בטעות הגעתי למצב בו שלמות משקפיי חשוב לי יותר מחזרתה הקטסטרופלית של גברת פינגואקולה.

על כל פנים, היא חזרה ובגדול. נילחמתי בה כחודש בנשק היחיד שהיה לי ללא מרשם רופא: טיפות עיניים. לאחר מכן: ג'ל עיניים. כמות הדמעות המלאכותיות שנשפכו על הפינגואקולה הזאת השתוו כמעט לאחיותיהן האמיתיות שביכיתי על הופעתה ראשונית (אחרי שקראתי באינטרנט שפינגואקולה גדלה במשך שנים, משתלטת על האישון ואז אתה מתעוור!).

נכנסתי לסוג מסויים של סטרס, ואחוזת טירוף התקשרתי למוקד של לאומי. "רופא עיניים!! רופא עיניים!!!" צרחתי אל תוך השפופרת, נלהבת מהעובדה שחיילי הקרייה השמנמנים, ואני ביניהם, עברנו למרפאה אמיתית, בה נוכל לקבל מענה לבקשתנו. ועוד מענה שאינו פאלוס-בעין! "תעודת זהות", רשפה-קצפה לעברי המוקדנית.

וכעת, קיצור תולדות הזמן: חלפומספרימיםוהגיעסוףסוףתאריכוהמיוחלשלהתורשליאצלהרופאה.כמעטהתפחלצתימרובאושרכשעליתיבמדרגותלחדרה.

וכעת לפואנטה הראשית של כל מה שהיה לי לומר –

יושבת לה שם בכיסא שלה, עם משקפיים וידיי חוטב עצים, ובוהה בי בשקט. מאיפה אני אמורה לדעת מה עליי לומר?

"יש לי פינגואקולה, היא נהייתה אדומה לאחרונה. מצאו אצלי לראשונה לפני שנתיים, וטופלתי בטיפות עם סטרואידים. אני משתמשת בג'ל דמעות מלאכותיות כל שעה, וזה עדיין אדום. האם תוכלי לרשום לי בבקשה את הטיפות כדי שהאדמומיות תעלם?"

"את צריכה לשים דמעות מלאכותיות."

"אני שמה."

"טוב, זאת לא תכנית לפי בקשתך."

"אז את לא רושמת לי?"

"לא."

"ביי."

אולי הייתי חצופה, אולי לא יודעת מה. בכל מקרה הרגשתי נורא. לא הבנתי בכלל מה היא רוצה ממני, ולמה היא כזאת מאנייקית.

בסופו של דבר עשיתי מחקרון קטן בקופת חולים שאבא שלי עובד בה, ושם נאמר לי שרופאים כנראה נורא שונאים שאתה שם לעצמך את הדיאגנוזה. עצם העובדה שבאתי אליה באומרי "יש לי פינגואקולה" במקום "יש לי אדום בעין ווע ווע אין לי מושג מה זה בקשה תטפלי בי רופאהההה בקשה!!ךםחקדעין", עצם העובדה שלא הנמכתי את עצמי לדרג עפר והעמדתי פניי פוסטמה ועמת-הארץ, ולא הבאתי לה את הכבוד המקסימלי של להשתחוות אפיים ארצה, לנשק לכף רגלה ולהקריב לה קורבן אדם, או נניח, את כבודי העצמי, הייתה לגיטימציה מספקת בשבילה להעיף אותי למטה מכל המדרגות, ולירוק עליי סמוכטה מנומרת מוגלה מחלון משרדה.

זהו. זה בלתי נמנע לעשות שום דבר בארץ הזאת בלי פרוטקציה, כי כל אחד שמקבל איזשהי עמדה עם כוח מיד מתבצר בה ולא עוזר לאף אחד. חבורה של קקות, בלשון המעטה. אז הלכתי לעבודה של אבא, וקבלתי את מבוקשי.

וזה עד כאן

טה טה!