וכו'

סוג של עברתי מיצירה לאגירה, אני חושב. זה תהליך שכזה שמתקדם כבר לאורך זמן יחסית רב, וזה קשור אולי לכל מיני חצאי מסקנות שאני חצי מסכים איתן שעולות מפעם לפעם בנוגע למה צריך לעשות ולמה יש ערך, ולמה מגיע שיהיה ערך, אבל בעצם זה קצת תירוים ואולי האמת היא אחרת.

אבל בכל מקרה, כל מה שיש להציע כרגע מצדיק את המצב הנתון במידה רבה: אווירת הקיץ מאלצת אותנו לישון בשעות מאוחרות יותר, כאילו מחר אין בית ספר, אבל בית ספר כבר אין איזה חמש שנים. את המקל שבטוסיק של המשפטים האחרונים אני אסובב קצת לפה וקצת לשם, ואולי זה יהיה קצת יותר נוח, כי עץ אף פעם לא אחיד מספיק במרקם שלו, אהא? זלטה אמרה לי השבוע שאני לא צריך באמת להיות מופתע שלא תמיד מבינים בדיחה, או משהו, כי זה קשור לאזור רמת גן, וגם אם זה לא פרטי זה מספיק פרטי בשביל להיות לא מובן (זה פרטי, אגב).

כל הזמן דברים הולכים לי על הפנים, או על הגוף, ואני לא רואה אותם.

היה לי שיר ארוך נורא בראש בשם "הוא מבוגר עכשיו המניאק" על מניאק שהתבגר, והוא היה מלא חריזה ממש יפה בתוך הראש שלי, ושימוש יפה במשקל, וגם משהו שיהיה יפה להקריא, וזה הסתובב לי בראש כבר שבועיים (שבועיים, נראה לי?) והתחיל במשפט "הוא התבגר עכשיו המניאק/ ואני עוד זוכרת את הבעת הגועל על פניו כשהכנתי לידו לזניה" ואיכשהו עם הזמן הטקסט התגלגל באוטובוסים והפך לטקסט שמפנה אישה דתיה לגבר באוטובוס ואומרת משהו כמו "אלוהים כבר החטיף לך ימבה של כאפות" ואז מתישהו "חוזרים אחרי שחווים איזה משהו, ואתה לא חווית כלום". בראש שלי היו משפטים אדירים עם חריזה מטורפת, אבל הם בעצם היו ג'יבריש שממחיש את ההבעה של הקריאה של הטקסט, נו, אתם יודעים איך זה. בכל מקרה, זה שום דבר חדש.

אם אתה רוצה אתה יכול לחלק את האנשים שאתה מכיר לסקאלות ולסכמות ולשרטט תרשימים שיצביעו על דפוסים בנוגע לאנשים השונים שאתה מכיר, ובקשר איתם, ומה הם מעניקים לך (אין לי מושג מה אני מעניק להם). זה משעשע, כי תמיד אני בקשר עם אחד או שני אנשים שאני מחבב ואני תמיד מרגיש שמה שאני אומר להם הוא פתאום ממש ממש לא נכון, תמיד יש כאלה שאני צוחק מהם המון, ופתאום המילים שלי הופכות למסורבלות, תמיד יש כאלה שאני מדבר איתם רק על נושא אחד וכו'. יש גם את הגוש הקבוע. וואו. זה נורא להתנסח ככה, אבל זה דווקא לא אמור להיות מרושע.

אז היה לי יום נהדר היום, וזה אולי בגלל שהחולצה שלבשתי היתה יותר צמודה מהרגיל. ישבתי עם גותית שבוע שעבר ואמרתי לה שבגדים זה הדבר הכי חשוב בעולם והם עושים את הבנאדם למגניב או לא מגניב, והיא תיארה לי את תולדות הגות', אבל אני חושב שהתיאור לא היה ממש מדויק, ובשלב מסוים היא אמרה שאני נשמע כמו ההוא מהתפסן בשדה השיפון ושאלתי אותה אם היא מתכוונת לזה שאני אומר "מחורבן" כל מילה שניה, והחבר שלה עם הפאוץ' צחק. אני תוהה אם הוא חשב שניסיתי להתחיל איתה. כשהיא התיישבה השמלה המהודרת והגותית שלה יצרה מן פוף אוורירי שכזה סביבה, וזה היה כל כך יפה. בכל מקרה, היא היתה די פוסטמה. אח הקיץ הקיץ..

הקיץ הזה חוויתי כמה אירועים מביכים ביותר, וזה באמת אולי זאת אחת התקופות המביכות שהיו לי, בין אם בפסטיבל הקומיקס ומה שקרה אחר כך, ובין אם דברים אחרים. מן שילוב של מבוכה, שתמיד מתעצמת אחרי שאני משחזר את האירועים ונזכר במה שאמרתי ובאינטונציה. האינטונציה הכי מרגיזה אותי.  אבל יש עוד דברים, נגיד: מישהו אומר שמה שחשוב לו זה מילים, ואז הוא קורא מילים שכתבת, ואתה בטוח שזהו, הרסת כל רושם שיצרת איכשהו, או לחלופין, לדבר עם אנשים כשאתה יודע שרוב הזמן אני מתעסק בדברים מפגרים ולהתאפק לא להגיד אותם, או, להזכר שאין לי בגד ים ושאני זוכר איך להגיש עזרה ראשונית לפצוע, או תאריך הסטורי כלשהו, או סתם שמות של קיסרים רומיים.

והרומים האלה כתבו שירים במשך 10 שנים על גידול דבורים. זה עדיין יותר טוב מלכתוב שש שנים את אותו הדבר על עצמי, לא?

כל הדבר הזה לא שונה כמובן, אבל אני ברגעים אלה אוהב אותו קצת יותר, כי אולי אני מקליד לאט כדי לא להעיר את זלטה (איך אבא שנא את הרעש של המקלדת כשהייתי מתכתב עם בנות באיסיקיו בלילה) וזה מרגיש כמו ווייב חיובי יותר.

טוב. אני בטוח שאני שומע פה ג'וק איפשהו.