וכו'

חברה טובה ביקשה שאכתוב מדור מוזיקה לעיתון של האוניברסיטה, אז שלחתי לה את הטקסט הזה, שרציתי לכתוב אותו גם ככה מלא זמן. זהבטח לא יתפרסם, כי זה לא באמת מתאים וזה די מבולגן שכזה, אז החלטתי לשים את זה גם פה. אמנם הזכרתי אותם הרבה, אבל זה אף פעם לא מזיק.

Drive-by Truckers- Pizza Deliverence

(פיסקה שיווקית) כולם אוהבים את Drive-by Truckers. כבר יותר מ10 שנים שדרייב ביי טראקרס נחשבים לאחת מן הלהקות המוערכות ביותר בארצות הברית. מדובר בלהקה אשר באופן נדיר מצליחה לפסוע על דרך המלך ולמשוך מן הצד האחד מבקרי מוזיקה מנופחים ומן הצד השני קהל רב שקונה את האלבומים שלהם בשקיקה, והאמת שבצדק. לאורך כמות נכבדת של אלבומים, באיכות זהה פחות או יותר, הצליחו דרייב ביי טראקרס לנסח בצורה אנושית, מלאת חמלה וציורית, משהו, את החיים בדרום ארצות הברית. מדובר באחת מן הלהקות היחידות שיכולות להוציא אלבום גדוש פעם בשנתיים, תוך שמירה על רף גבוה, וקו יציב אך מתפתח.

*

הפלירטוט של אמריקה עם דרום ארצות הברית נמשך שנים רבות ואף פעם לא ייגמר. יחד עם זאת, פעמים רבות הוא נגמר באסון. בעשרים, או עשרים וחמש השנים האחרונות, התקופה המוזיקאלית בה פחות או יותר גדלו דרייב ביי טראקרס ניתן להצביע באופן כללי שכזה על שני שימושים עיקריים בתרבות דרומית, כשאנו שמים מוזיקאי קאנטרי נטו מחוץ למשוואה . בשנות השמונים להקות פאנק כמו Gun Club אימצו לעצמן את האסתטיקה של דרום ארצות הברית וניסו למתוח אותה עד לאבסורד, באמצעות יצירת קריקטורות מוצלחות יותר ופחות של גברים דרומיים מאצ'ואיסטים שכל מה שיש להם בחיים זה את הטנדר שלהם, בחורות מטונפות ומחסן מלא בנשקים. מן הצד השני בעשר השנים האחרונות קם גל של זמרי קאנטרי יעני אלטרנטיביים, אשר הקדישו את כל הפעילות המוזיקאלית שלהם על מנת לתאר את הדרום המיסטי, אשר מלא במעין נצרות פרימיטיבית משונה ודמויות אפלות וקודרות. למרות שבשני הכיוונים יש כמה דברים שכדאי לשים אליו לב, הם בסופו של דבר בגדר מניירה. מעין עיצוב מסולף, מגוחך, ובעיקר לא באמת אנושי.

הגדולה העצומה בדרייב ביי טראקרס היא שהם חפים מכל אותם שטיקים. הדרום שמשתקף מן השירים שלהם הוא דרום מציאותי. יש בו הרבה אנשים ולכל אחד מהם סיפור כזה או אחר. אולי זה בגלל שהם באמת חיים את הדרום. את התכנים הללו הם עוטפים ברוק דרומי קלאסי, אבל קטן יותר. בסופו של דבר מדובר במעין גירסה פחות איצטדיונית לברוס ספרינגסטין.

*

כשאתה כותב על המקום בו אתה נמצא אתה תמיד תהיה אמביוולנטי. זאת תובנה יפה ואני לא זה שעליתי עליה (נראה לי שהיא מופיעה בסוף של אורנג' קאונטי). האלבום השני של דרייב ביי טראקרס, Pizza Deliverence מביע את התחושה הזאת בצורה מדוייקת. שנייה אחרי אלבום הבכורה הבוסרי שלהם, ושנייה לפני האלבום הכפול אשר היווה מבחינתם פריצת דרך של ממש, Southern Rock Opera מוציאים דרייב ביי טראקרס אלבום, שהוא אולי לא המוצלח ביותר שלהם, אבל ללא ספק אחד מן המעניינים. בניגוד לחומרים מאוחרים יותר, בהם מתרכזת הלהקה בלספר סיפורים תוך אהבה עצומה לדמויות, גם אם הן בזויות בכל קנה מידה, באלבום הזה לא ניתן שלא להבחין בציניות מהוססת שעולה בין השירים. האלבום נע בין שירים אופייניים כדוגמת Bulldozers and Dirt הפותח, או Uncle Frank וBox of Spiders שפשוט מעצבים סרטים קצרים (למרות שזה ביטוי מסריח). אך לצד השירים האלו מופיעים שירים ממורמרים הרבה יותר, Nine Bullets הוא שיר שמתרכז בנער קולג' שלוקח את הרובה של השותף שלו ומונה את האנשים שהוא מתכוון להרוג. Zoloft מספר על משפחה מתפוררת שכל מה שמחזיק אותה כביכול זה שימוש בכדורים פסיכיאטריים.  שירים שכאלו יכולים לעשות רושם מוטעה, ולחשוב שמדובר באיזו להקת שטיק מטומטמת, שמרביצה איזו סאטירה כאילו  מתוחכמת על הדרומיים (ויש מספיק להקות כאלו בעולם. האמת שהרבה יותר מדי). יחד עם זאת, גם כשהם מנסים להסתלבט על דרומיים כמו ניו יורקרים חכמולוגים זה לא באמת עובד. בסופו של דבר הקשר שלהם למקום בו הם חיים נותן את אותותיו.

האלבום מסתיים בשיר The Night G.G Allin Came To Town ועוסק באחד מן הדמויות היותר קיצוניות שפעלו בעולם המוזיקה מאז ומעולם. במיוחד בשל העובדה שהופעותיו כללו קומבינציה מסוכנת של אלימות בלתי מרוסנת ושימוש יצירתי בהפרשות. השיר מבוצע מנקודת מבט של זוג זקנים מנומנמים שקוראים בעיתון חצי מיואשים חצי משועשעים על הביקור של הזמר המושמץ בעיר שלהם. מן הצד השני השיר מתאר את נקודת מבטם של הצעירים המשועממים בעיר, שרואים בג'יג'י אלין מעין נקודת אור יחידה במציאות האפורה שלהם. תכל'ס, מדובר בסוג של יופי מזוקק של ארבע ומשהו דקות.

כמו שכתבתי כבר, דרייב ביי טראקרס לא הפסיקו להוציא אלבומים טובים. האלבומים המאוחרים שלהם פעמים רבות מוצלחים הרבה יותר מן הנסיון הזה. בסופו של דבר, ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו נעשים מפוייסים יותר, ומסתכלים גם על המיץ של הזבל שלנו בחיבה. למרות זאת, התוצר של צעירים מבולבלים שנורא רוצים להזדהות אבל נורא רוצים לבקר הוא הרבה פעמים מרגש יותר מהכל.