עברו כמה שנים מאז ששיתפתי פה את שעובר עליי, יש לי חשק לשתף שוב, בשביל עצמי, בשביל להוציא.
המחשבות שלי הופיעו הרבה פעמים בפוסטים שלי לאורך השנים, בשורה תחתונה המסקנה היא אותה מסקנה, תחשבי טוב יהיה טוב, זה מאתגר
זה מאתגר במיוחד עם פטריה ואגינלית וכשמתרחשים רצף של אירועים מטלטלים המאתגרים לעיכול. כנראה שאין ממש ברירה, חייבת לשחרר הכל
הדחף הבלתי נשלט לשלוט על הכל ולהחזיר את כל הסוסים לעורווה לפעמים פשוט מזיק יותר מאשר לתת להם לרוץ, הפרדוקס.
האירועים המרכזים בחיי שמקשים עליי הם הבחירה של אמא שלי, ממש כמו הבחירה של סופי. לפני כשנה התרחש אירוע במשפחה שטלטל את המציאות של כולם. וכאילו היקום בוחן אותך כמה את יכולה להרוג את האגו שלך, כמה את יכולה לקלף את שכבות הבריאה ולהתעלות מעל מה שכביכול בסדר, רק מלנסח את המשפט הזה הלכתי לאיבוד. איך לעזאזל עושים את זה? כמה עוד פצצות צריך לאכול בשביל למות במודע? אין ברירה, נראה שזו הדרך לגאולה, הדרך לשלום הפנימי ולרוגע. האגו הוא כמו בומרנג, ברגע שהייתי בטוח שהעפת אותו הכי רחוק שיש והמשכת ללכת הוא מכה שנית מתחת לחגורה כמו בן זונה אמיתי. מעצבן, עצבים. החיים האלה הכי מוזרים שהיו לי.
הטיסה חזרה לדרום אפריקה מצד אחד נראית כמו הזדמנות שניה שמוגשת על מגש מזהב, כמעט וכל שעליי צריך לעשות זה להכנס ברברבעק שלה אך באותה נשימה המחשבה על זה שאחזור לארץ לאותה נקודה שאני נמצאת בה עכשיו עושה לי לא טוב, לא טוב בכלל. מה אז? מה יקרה אז?
ואני יודעת שאפשר לקום תמיד, ואני יודעת שאנרגית החיים תמיד זורמת ואני יודעת שיש אינסוף דרכים בדרך להצלחה ולאושר בטיבול כשלונות, אבל הכל נורא קשה, הכסף הזה עושה הכל לקשה, אם אני אתחיל להתכחש למציאות זה לא יטיב עימי. אני עוד מהחושבים, כוסאמא של המחשבות האלה, מזיינות אותי בתורות.
ובכל זאת אסיים את הסיפור הקטן הזה באיזה אווירה אופטימית,
כשחזרתי מהודו לפני כשנתיים, היה הכי קשה בעולם בערך וכשאני משתמשת במילה קשה בהקשר להודו אני מתכוונת לקשה.
חזרתי מצד אחד הבן אדם הכי מואר עליי אדמות, טוב לפחות ככה זה הרגיש, כאילו נולדתי לראשונה לעולם הזה. כל המוסכמות שגדלתי עליהם וחונכתי על פיהם נשברו, הפחדים הוארו באור של בינה ואהבה, דעות של אחרים נזרקו לאוקיינוס בתיבה סגורה עם מנעול, הרגשתי קצת כמו ישו, אפילו שאני לא בקטע של דת. ובאותה נשימה הייתי הכי חרדתית, אכולת סרטים ומפוחדת מאי פעם, אני לא רוצה להשתמש במילה מטורפת כי יש לה קונוטציה מטעה, רק שתדעו שמתחת לטירוף נמצאת השפיות :) ולסיכום זו היתה התקופה הכי קשוחה בחיים שלי אך גם הכי טרנספורמטיבית ואפילו שיש לדברים מחיר, עדיף ככה. הזמן עבר, הצלחתי לאזן את הגוף והנשמה שלי, הפכתי לאמיצה יותר בעזרת קבלה, אינטואטיבית יותר בעזרת אהבה ופרודקטיבית יותר בעזרת בינה. הבנתי שכל פחד שהוא, לא משנה איזה, בין אם הוא הכי גלוי ובין אם הוא הכי מתחזה לחבר הכי טוב שלך, פחד זה אשליה ומודעות היא הפתרון, אומץ זה השינוי.
אז כן יש משהו בתקופה הזאת שמזכיר לי קצת את אז, שום דבר לא כמו אז והלוואי שגם לא יהיה אך נראה כאילו קצת שכחתי איך מתנהגים במצב הזה, יכול להיות שהמצבים האלה כאן בכדי להזכיר לנו? להעשיר את תחמושת האור שלנו בשביל להראות לנו שהכל אפשרי. פרספקטיבה.
אני טעונה בפחדים שלא ילך לי באפריקה, שהפטריה הואגינלית תמשיך לאמלל אותי ולחבל לי במצב רוח הגם ככה שנוי במחלוקת שלי, שאמא שלי תבחר בחירה שגויה, שאני אמשיך לנדוד בלי כסף מבית לבית ואני יכולה להמשיך ככה מהסיבה הפשוטה שכל השדונים באים למסיבה כשהאיזון מופר, כולם באים למסיבה וגם מטפטפים אסיד.
בשם התמצות, בעבר למדתי שקבלה(ההפך מאגו מתכחש), אומץ(ההפך מנבירה בכשלונות), סבלנות(כי הכל זה תהליך) ועוד כמה שאולי כרגע פחות רלוונטים, הם הגאולה! הם אלה שצריך להשקיע בהם את האנרגיה, לבחור להשקיע בהם את האנרגיה. הם אלה שיקרבו אותי למה שאני באמת רוצה. מה אני רוצה? אני רוצה להתמחות במה שאני אוהבת לעסוק בו ולהתפרנס ממנו, מסרבת אני לעבוד בעבודת משרדית רובוטית חסרת יצירה ורוח חיים, מסרבת למלצר כי באמת שאני יכולה לעשות יותר מזה ומסרבת להיות קונפורמיסטית כי לא לשם כך הגחתי לעולם הזה, לא לשם כך!
אני רוצה לגור קרוב יותר לטבע, לצאת מהתדר הנמוך של העיר. הכיף שלי זה טיול בפרדס או ביער, הרים בגווני ירוק שיחדרו טוב טוב לתוך ההוויה שלי, שיטעינו אותי בתבונתם.
רוצה בע"ח, אני אוהבת בע"ח נורא. רוצה חתול, שיעביר לי שיעורי זן עם הנמנום המרווה שלו.
רוצה יותר חיי קהילה, יותר מוזיקה, יותר גיבוש ולהיות בחברת אנשים שעושים לי טוב ומחזקים אותי ומוכיחים לי שהכל אפשרי כמו שאני בתכלס מאמינה.
רוצה להרחיב מימדים באותם הדברים שאוהבת כי זה ממלא את הקיום הזה בכל מה שטוב ונעים, בהרגשה עילאית של אושר טהור שמגיע מהלא גשמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
