יום חמישי, 1.12.2016, בחוץ סגרירי והרחובות שטופים מגשם. חיפה.
מזה שלושה חודשים שאני מתגוררת בעיר חיפה הנמנומית ורק עכשיו אפשר להרגע, להרגע ולהביט מהצד ולהסיק מסקנות.
אם נלך טיפה יותר אחורה אז הייתי בדרום אפריקה שלושה חודשים, חזרתי לעונה נוספת של עגלות, הייתי בטוחה שהפעם זה יצליח! אבל זה לא.
החודש הראשון אמנם היה באמת נחמד! הינו הרכב מצומצם של אנשים מובחרים בקניון מעולה בעיר יוהנסבורג, רוזבנק שמו, בחודש הזה עשיתי אחלה כסף ובכלל נהנתי מהמכירות. כל מה שצריך בעגלות זה קניון שמפורק באנשים שמפורקים בכסף וצוות חשמל. הינו רותם אני ואפי (המנהלת), לאחר מכן הצטרף טל. אחרי החודש הזה החלו להצטרף אנשים ורוזבנק נסגר והכל ירד לטמיון, מבחינתי לפחות. עוד חודשיים של שכנוע עצמי וסביבתי שעוד אפשר להציל את המצב, אבל לא באמת. זו היתה בדיוק אותה תחושה של העונה הראשונה בעגלות. תחושה של כישלון שהציף פחדים וחשק אדיר לחזור להיות אדם שמח. העגלות אמנם עשו לי בית ספר בשיווק ומכירות אבל באותה נשימה הורידו לי את התדר לגמרי. ובאמת שהוא היה גבוה.
טל שהוא בחור ואני התחברנו, במבט לאחור בעיקר כי לטל היה חשק עז לבטא את כישורי הטיפול שלו ברפואה הסינית וכי אני, ממש היתי צריכה טיפול, כלשהו.וכן גם כי זיהינו טעם משותף במוזיקה, יש לה יכולת לחבר בין אנשים במיוחד כשמסביב חוץ מג'וינטים לא הרגשתי חיבור ממשי עם אנשים, כאילו שערי הלב שלי נסגרו. לא רציתי אף אחד. אמנם טל הצליח להכנס קצת וזה מילא אותי באופטימיות, מילא אותי בהשלמה עם זה שאני חייבת לעוף משם לאלתר. טל גם הציע שנשכיר דירה יחד כי הבין ממני שאני רוצה לצאת מהמרכז, היעד המדובר היה חיפה וכך באמת קרה.
שלושה חודשים שאני מתגוררת בעיר הזאת והגיע הזמן לעשות כמה מסקנות, בכתב.
- בוא נודה, הקשר בין טל לביני כשל ובגדול. המציאות בארץ קצת שונה מהמציאות בעגלות. בארץ צריך למצוא עבודה, בארץ צריך לממן שכד, אוכל, חשבונות, את עצמך, בארץ צריך לנהל יחסי שותפות אם כבר הוחלט שנשכיר דירה יחדיו, לנהל יחסים משמע לתקשר. גם כשקשה, חייב כשקשה. בארץ צריך להבין מה אנחנו עושים הלאה עם החיים שלנו, בארץ זה כביכול הריל דיל.
כל זה מציף שדים, אצלי לפחות. מעבר לעיר חדשה בכלל זה שינוי די רציני מסתבר והוא לא קל בפני עצמו. שינויים מציפים שדונים ולחצים שמציפים עוד שדונים וכך זה הופך למעגל די אכזרי. כמובן שכל הסט הזה לא מוציא ממני את הצד הכי חינני שלי והצד הלא חינני שלי לא נעים. טל הבין שגם הוא נעמד בפני כמה וכמה אתגרים והבין שגם לא בא לו לבטא את כישורי הטיפול שלו יותר. לטל גם נשבר ממני, אז טל החליט להתעלם ממני. להתעלם ברמה של ילד בכיתה ה' שהחליט להשתתף בחרם.
עכשיו מצד אחד אמרתי שזה מגיע לי ובגדול. אמנם במהרה הבנתי שזה גם ממש אבל ממש לא מגיע לי וברצוני לפרק את החבילה.
- חיפה היא...היא....ובכן..עיר של מישהו אחר. ככה זה מרגיש לפחות, רחובותיה של שכונת הדר נראות כמו בית! של מישהו אחר, מישהו חיפאי או מישהו שממש אוהב את העיר. אני יודעת שבן אדם יכול להתרגל להכל אך אני שואלת את עצמי למה לי לכפות על עצמי התרגלות זו בידיעה שיש עיר שכן מרגישה בית, לא של מישהו אחר, בית שלי! בידיעה שיש מקום יותר חי ויותר מגניב ויותר שופע מהמקום הזה ולעיר הזו קוראים בת ים - יפו (כן שמתי לב שזה שתי ערים). אני מתגעגעת למראות של טיילת בת ים המרגיעה, לגווני האפרסק שהשמיים נשטפים בהם בעת שקיעה. מתגעגעת לסמטאות של יפו האותנטית ושופעת החיים. מתגעגעת לאקבר, הבר שהוא המקום עבודה הכי בית והכי כיף והכי איפה שהלב נמצא.
אז החלטתי לפרק את החבילה. החלטתי שאני חוזרת הביתה. אפילו שקיטרתי ככ הרבה זמן שכל מרכז וכל גוש דן זה כבר לא ההילוך שלי וזה לא מתאים לי יותר. אז אולי טעיתי, אולי לא ראיתי ולא הערכתי את מה שיש לי מתחת לאף. כי שם נמצא הלב.
- חיפה עוד לא נגמרת, כי סחבקית נשארה בלי שקל לכן בכל מקרה אצטרך לקחת לי כמה חודשי חסכון על מנת לצאת מפה.
שקל אגב, שלושה חודשים אני פה מחפשת מקום עבודה שיהיה כמו האקבר בידיעה שלא באמת אמצע אבל בכל זאת נחושה לנסות.
אז ניסיתי קצת פה וניסיתי קצת שם וכסף לא חסכתי, לפחות השגתי לפטופ עגלה וקניתי כמה פריטים שילוו אותי להמשך (כמו כריות וסמיכה ותנור חימום וכדומה). שלוש חודשים אני מסתובבת מנסה למצוא מקום שכולו כיף עם אנשים מדהימים וכסף טוב, שלושה מרכיבים שמרכיבים את האקבר שנמצא ביפו. אז עכשיו התחלתי בג'פניקה כי הבנתי שאין מקומות כאלה בחיפה ואת הכסף ממלצרות מרוויחים פה בכרמל, איפה שלא כיף, האנשים בסדר והכסף? מקווה שיהיה טוב. פתאום מוצאת עצמי עם סינר ומגש, מסתכלת במראה של השירותים של המסעדה ושואלת את עצמי "איך זה קרה?" ופה נופל האסימון שאני באמת רוצה לחזור. אין ממש בשביל מה להשאר בחיפה.
- ואולי בכל זאת? הכרתי כמה אנשים מקסימים, בעיקר גיא. האנשים שאיתם אני יכולה לרקום יחסים באמת מעמיקים ואמיתיים זה כנראה אנשים שהם עצמם שרוטים בנפשם ובאותה נשימה מלאי בינה וקסם. בן אדם שאין הוא שרוט בעצמו או עבר משבר חריף בקו השפיות לא באמת יכול להבין אותי ולתת איזה רעיון טוב, כי הם לא יודעים מה זה. נורמלים מדיי, מאוזנים מדיי, סאחים. שלא תטעו! איזון זה השאיפה. אבל...בקיצור משהו שם לא עובד.
כמובן שלא כולם אינטלגנטים כמו גיא שיודע גם לנסח את עצמו יופי בעודו מנסה להכניס לי קצת שכל בעת סערה נפשית.
ומי עוד? גאיה נחמדה, מור מקסימה, אודי ועדי חמודים. גיא. גיא הוא הדומיננטי מכולם. אני אוהבת את גיא.
ומי עוד? צ'וץ' החתולה הקטנטנה כמובן (: עכשיו יש לי חתולה. אבל לא בכאילו אלא על אמת. עם פנקס חיסונים והכל. וכשאחזור ליפו עליי לחפש בעצם בית לשנינו (:
- פניני חכמה? בדוק. יש משפט שעליתי עליו עוד מזמן, הוא הולך ככה "לחיים יש חיים משל עצמם" ובאמת ככל שאני בונה יותר תכניות וכשאני עושה את זה, אני עושה את זה באנליטיות מוחלטת עד מזעזעת. אז כל פעם שאני עושה את זה החיים שמים לי רגל ואני נופלת על הפנים. כאילו הם אומרים לי "נו יאללה, תעשי עוד איזה תכנית, יאללה בואי נראה אותך נו" הם חמים עליי. מנסים להבהיר לי משהו. האם עליי להקשיב יותר ללב שלי ולהפסיק לפעול ממקום אנליטי ופדנטי מדי? האם עליי לשחרר רגע את הרגל מהגז קצת ולתת רגע לאנרגית החיים להעביר לי את המסרים שהיא ככ משתוקקת?
איפה שהלב נמצא שם גם הרוגע הנפשי, אמנם עליי לעבור כמה מסעות על מנת להעריך את זה ולהשלים עם זה לגמריי. אם לא הייתי יוצאת קצת מהמרכז ומחפשת את עצמי במקומות אחרים לא הייתי מבינה מעולם ששמה בעצם אני רוצה להיות. סביר להניח שאם הייתי נשארת במקום לא הייתי מאושרת בחיים. מצד אחד אומרים שהאושר הפנימי לא צריך להיות תלוי בדבר אך מצד שני אומרים שעלינו לעשות רק מה שעושה לנו טוב. אז הייתי רוצה לעשות את זה קודם ואז אם הנשמה שלי לא תהיה שקטה, נעשה עבודה עצמית יסודית.
אני רוצה להפסיק להשוות את חיי לחיים של אנשים אחרים ולהפסיק לרדת על עצמי, אני רוצה להפסיק להעניש את עצמי בכל מיני אנשים שלא מטיבים עימי, אני רוצה להפסיק לתת לפחד לנהל פה את העניינים ואני רוצה לעלות את התדר בחזרה. כשתדר גבוה, שמה הכל קורה, שמה הכל אפשרי ושמה הכל מתגשם. וזה יצליח לי אני יודעת.
אני לא מחבבת בכלל את התחושה שהחיים שלי כבר נגמרו. לא יהיו עוד ריגושים ולא יהיו עוד הרפתקאות.
יהיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
