תקופת בגרות? לא קל.
השנים חולפות וההבנה שאם לא אתפוס בביצים את החיים שלי, הם ימשיכו להראות כמו שהם נראים
עבודה זמנית סיסטמטית שלא מפתחת אותי קריאטיבית, התבודדות, פחד וחרדות, מרמור ותלונות לכל עבר. על זוגיות אני בכלל לא רוצה לדבר.
קל להבלע בתוך המטריקס, לשכוח מה המשמעות של כל המסע הזה, מה חשוב באמת ומה אתה שווה
הכסף, כידוע, משחק תפקיד מרכזי בחברה הזו וקשה כל כך למצוא את הנישה שלי בתוך המירוץ עכברים הזה, במיוחד לאמנים נראה לי. לאלה שיוצרים, מציירים, מנגנים, מלחינים. אלה שמורדים בדרכם שלהם במציאות הקולקטיבית היעני בסדר הזו שאנו חיים בה.
אני משתדלת לבטא את עצמי מבלי לרדת על עצמי ולהאשים את עצמי בכל, בכל התמונה שציירתי לעצמי
בזה שקשה לי לשמור על קשר עם אנשים, בזה שקשה לי להפתח לאנשים, בזה שמאוד יכול להיות שמשהו נדפק אצלי.
איפה התמימות הזו כמו שהיתה כשהיתי ילדה? תודעת אחד מולדת, ידיעה שכולנו חברים ואין ממה לפחד
אני מנסה להרגיע עצמי ולקבל את המצב איך שהוא, הכל בסדר. לא תמיד אנחנו בשיא שלנו, מפזרים אור ואהבה,
אז לפעמים קצת קודרים, קצת מתבודדים...אף אחד לא באמת יודע מה עובר עלינו וגם אם כן, אולי לפעמים אנחנו צריכים את זה...להתבחבש בעצמנו
אני חושבת שעליי לנתב את זה להעשרה עצמית. ולצייר! מלא. להתמקצע. לעוף הכי רחוק עם זה שאפשר.
אני גוערת בעצמי המון, למה אני לא ככה אלא ככה. אני צריכה להיות ככה! ולא ככה...במקום לקבל את עצמי לגמרי איך שאני עכשיו אני גם מענישה את עצמי.
איזה קשה זה להיות בן אדם. בחיי.
חבל שלא קיבלנו ספר הדרכה עם היצירה שלנו. לא ספר דתי כזה או אחר..אלא הדרכה לאיך להיות בן אדם! רבעק.
אני מרגישה שאני אפילו לא מצליחה לבטא את כל מה שיש לי לומר בפוסט הזה. מלא תכנים עוברים לי בראש...אותם תכנים כבר שנים, אותה גברת בשינוי עדרת. עם כל מיני שידרוגים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
