הדמעות חונקות אותי, מילים קשות תקועות בגרון, הרצון הוא הדבר היחיד שמחזיק אותן בפנים..

למה אתה לא יכול להבין? למה אתה לא יכול לראות את נקודת המבט שלי?

מבחינתי זאת נקודה עקרונית, אז איך אני יכולה להתפשר כאן? איך אני יכולה לשתוק כשכל הישות שלי רוצה לפרוץ החוצה ולצרוח "לא" בקולי קולות.

למה אני חייבת להיות ה"טובה" תמיד? למה אני מוותרת על העקרונות שלי?

כי אני כזאת.

אמא אמרה לי, לא פעם, שהתכונה הזאת תהיה בעוכרי, והיא צודקת.

מצד אחד - אני לא רוצה לכפות עליך את נקודת המבט שלי,

מצד שני - זה משהו שאני לא יכולה להרשות לעצמי להתפשר עליו,

מצד שלישי - אני שותקת וזה אוכל אותי, לאט לאט כמו רעל המטפטף אל גרוני.

מצד רביעי - ניסיתי לגרום לך לראות את הדרך שבה אני רואה את הדברים - וכל מה שיצא מזה, זאת כפייה של הרגשות שלי עליך...

אולי אני מגזימה במחוייבות שלי אליך. אולי אני צריכה לקחת את הדברים יותר בקלות...

אולי אני מדיימנת דברים במקום שהם לא קיימים, ואולי...

אולי אני פשוט מרגישה קצת חסרת ביטחון, וקצת מפחדת, אולי אני רוצה להיות, לשם שינוי, מיוחדת בשביל מישהו.

אולי אני רוצה שדברים מסויימים יהיו רק שלך ושלי, וכואב לי כשאתה חולק אותם עם אחרות.

ואולי אני רוצה יותר מידי...

אני לא אוהבת את הדמעות שזולגות על לחיי, לא אוהבת את הכאב שלוחץ על הלב, לא אוהבת שאני לא רואה מוצא טוב מהמצב הזה...

לא אוהבת כרגע אפילו את עצמי :/