שני דברים קרו לי השבוע. הראשון היה שגיליתי שיותר קל לי לכתוב במחברת ואחר כך להעביר את הכל למחשב מאשר לכתוב הכל ישר בוורד. יש משהו בגישה הפרימיטיבית שמדבר אליי הרבה יותר מאשר הוורד לאחרונה.
לקח לי כמה ימים להבין למה, אבל בסוף מצאתי הסבר.
כשאני כותבת במחברת יש לי הרבה פחות מוטיבציה לחזור ולערוך ולהוסיף קטעים שלמים, יש לי הרבה פחות בלגן בראש ובסיפור. בוורד אני יכולה לחזור ולקרוא שוב ושוב את אותו קטע ולתקן אותו חמש פעמים ואז לגלות שחזרתי על מידע שכבר כתבתי בפסקה שאחר כך או שמרוב תיקונים אני כבר לא יודעת מה היה הרעיון המקורי.
כשאני כותבת עם עט זה לי יותר זמן לחשוב.
עוד פלוס זה שאם כתבתי משהו אבל החלטתי לשנות אותו אחר כך - עדיין לי יש לי את המקור להסתמך עליו. ככה שגם אם סטיתי בעריכה מהרעיון המקורי - אני יכולה לחזור ולקרוא את אותו רעיון מקורי.
הדבר השני הוא שהגעתי רשמית למצב של פרק ביום.
פרק זה משהו כמו 4,000-5,500 מילה בערך (לדבר בעמודים זה לא מדד אמיתי, תשנה גודל או גופן וקיבלת כמות שונה של עמודים בכל פעם). נכון, ביום אחד אני מגיעה לפרק שהוא במצב של חומר גלם - בדרך כלל אני מספיקה לסיים אותו במחברת ולהעלות אותו רק באופן חלקי למחשב, אבל יש לי פרק. ההקלדה, ההגהה והעריכה שלאחר מכן - זה לוקח לכל היותר עוד יומיים.
אבל עם כל פרק שאני כותבת, אני מגלה שהדברים זזים לאט. מאוד לאט. לפעמים אני מרגישה שכתבתי כל כך הרבה אבל בשורה התחתונה העלילה לא התקדמה יותר מידי. ואז אני הולכת לקרוא קצת יצירות של אנשים אחרים ורואה שזה דווקא הדבר הנכון לעשות.
אם יותר מידי דברים קורים בפרק אחד - זה סימון לאחד משני דברים - או שהפרק מאוד ארוך ויכל היה להיות מחולק לשניים (או יותר), או שהדברים קורים מהר מידי ולא כתובים מספיק טוב.
אם לא קורה מספיק (כמו התחושה שלי) - הפרק הוא בדרך כלל מאוד קצר (2,500 מילה) ובאמת לא קורה בו שום דבר.
ככה שאני מוצאת את עצמי עם אישוש לביטחון העצמי. מה שגורר (בימים האחרונים לפחות), עוד פרק :)
הדבר השלישי שקרה, וזה היה רק היום, אז זה לא באמת נחשב השבוע ^.^ זה העובדה שהבנתי שאני כותבת יותר טוב בלי לתכנן את הפרק.
אחרי שמצאתי את סיפור הרקע שלי (הסיפור שקורה מאחורי הקלעים של מה שאני כותבת ומהווה את הבסיס לכל הפיתולים בעלילה), כתבתי אותו בקצרה (פחות מ-500 מילה), אין לי צורך יותר בתכנון. אני פשוט מתחילה פרק מאיזשהו רעיון, לרוב רעיון שכבר התחיל להתפתח בסוף הפרק הקודם - ופשוט זורמת איתו.
קודם הייתי מתכננת כל פרק ופרק ומופתעת לגלות איך בתהליך הכתיבה שלו הדברים היו משתנים - חלק מהרעיונות לא נכנסו כלל, חלק נכנסו אבל בשינוי צורה וחלק פשוט לא היה להם מקום והם עברו לפרק הבא.
לפני כמה חודשים תהיתי איך מישהו יכול להגיד שביום טוב הוא כותב בין עשרים לשלושים עמודים בעוד שאני (גם בטוב שבימים), הייתי נתקעת אחרי שתי פסקאות.
היום אני מבינה.
ניקול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
