אחד החברים הכי טובים שלי בדיוק קם משבעה על אחותו הקטנה, ילדה בת 23 שהלכה לישון ולא התעוררה.

דום לב.

אני מתחילה להאמין באמונות תפלות, מתחילה לחשוב שצריך לאתר את החברים שלי שיש להם אחיות קטנות ולומר להם לשמור טוב טוב עליהן...

הגיוני-משהו :\

מצד אחד:

ומהצד השני:

הילדה ישבה לבד במושב האחורי, בצד ימין של הרכב (מאחורי הנוסע, לא מאחורי הנהגת).

אני לא חושבת שיש צורך לציין שאף אחד לא יצא בחיים מהמושב הקדמי...

אפילו היום, חודש אחרי התאונה, אני עדיין מעכלת את כל העובדות, מתמודדת עם כל הרגשות שעלו בי בעקבות התאונה.

בעיקר כי עד עכשיו הייתי ממוקדת בהחלמה של אחותי, בצעדי הענק שבהם היא התקדמה, עכשיו היא כבר בבית, עדיין עם חגורת גב ועם קב אחד, ועדיין צוחקת עליה שהיא דומה לברווזה כשהיא הולכת...

אחותי שוחררה בשבוע שעבר הביתה, כשביקרתי אצלה לפני כן, הגיעה אליה מישהו שכמה ימים לפני תאונת הדרכים נסעה עם אותה נהגת שנהגה בתאונה, היא סיפרה שכשהיא נסעה איתה, היא פחדה פחד מוות, היא סיפרה שהנהגת לא התרכזה בנהיגה ולו לרגע, עד למצב שבו היא שקלה להציע לנהוג במקומה...

נכון שלא מדברים סרה במתים, אבל אני לא יכולה להרפות מהכעס שלי כלפי הנהגת, אפילו שהיא כבר לא בין החיים. אני יודעת לוגית שאין לי מה לכעוס עליה, היא כבר שילמה את המחיר על מעשיה. אבל נראה שכל הזמן חוסרות לי מחשבות הכעס - המעשים שלה הותירו את שתי בנותיה יתומות מאם, משפחה נוספת שכלה ילדה שהייתה בת ואחות, והמשפחה שלי עברה גיהנום עלי אדמות כשאחותי הייתה בסכנת חיים.

הכתובת הייתה על הקיר, זאת קלישאה בנאלית, אבל אני מוצאת את עצמי משתמשת בזה שוב ושוב. כולנו ידענו שהיא נהגת מסוכנת, כולנו ניסינו לדבר איתה, אבל כשאדם לא רוצה לראות את המגרעות של עצמו, הוא לא יראה אותן.

אולי דווקא בימים אלה של חשבון נפש, אני אצליח להשלים עם מה שקרה ולהשתחרר מרגשות הכעס, עכשיו שאני יודעת שאחותי כבר עברה את החלק הכי קשה והכי מסוכן, עכשיו שאני רואה את הילדונת הרזה הזאת שאיבדה המון משקל במהלך האשפוז, הולכת, ה ו ל כ ת ! אני מרשה לעצמי להסתכל פנימה ולהתפנות לחשבון הנפש האישי שלי.

ניקול.

היום נאלצתי לקבל הודעה מחרידה - אחותי הקטנה נפצעה קשה בתאונת דרכים בצפון, יחד איתה נסעו עוד שתי נוסעות - שתיהן נהרגו במקום.

אחותי מאושפזת כרגע במצב קשה, בטיפול נמרץ.

זה מצב שאני לא הייתי מאחלת גם לגרועים שבאויביי, על אחת כמה וכמה לטובים שבחבריי, ולכן אני מבקשת מכל מי שקורא את הדברים האלה, אנא סעו בזהירות, שמרו על עצמכם, ואם אתם מסיעים מישהו - אנא זכרו שזה לא רק החיים שלכם שנמצאים לכם בידיים - זה גם החיים של כל מי שאיתכם ברכב.

ניקול

אתמול, מתישהו בשעות הבוקר, נפטרה החתולה שלי, בל.

יש שיאמרו שזה מגוחך להתאבל על בעל חיים, אבל מבחינתי זה כמו לאבד בן משפחה.

שלוש שנים נפלאות היו לי איתך בל, אני תמיד אוהבת לספר על היום הראשון שבו פגשתי אותך, האחד באפריל 2006.

בדיוק חזרתי לסוף שבוע בבית, מבה"ד 1, כשאחותי התקשרה ואמרה שאימצנו אותך, בגלל התאריך הייתי בטוחה שהיא עובדת עליי. מאוחר יותר, כשדיברתי עם אמא, עוד מהדרך, גם היא אמרה אותו דבר, וגם אז אמרתי "חה חה, כן אמא, אחותי כבר ניסתה לעבוד עליי", בסוף התברר שעבדתי על עצמי. כי כשפתחתי את הדלת בכניסה הביתה את היית מכורבלת על הכיסא, צרור פרווה לבן. הרמת את הראש, עיניים כחולות חיוורות הציצו אליי.

היו לי שלוש שנים שאני מודה על כל יום מתוכן, כי העשרת את חיי כמו שרק אוהב חתולים יבין.

תנוחי על משכבך בשלום, אהובה שלי.

ניקול.

התלבטתי ארוכות אם לפרסם את הדברים הבאים, שקלתי לכאן ולכאן, אבל החלטתי שזה המקום שלי לבטא את עצמי ולכן כן הבאתי את הדברים לדפוס. צנזרתי את הפרטים, כי אני מכבדת את הפרטיות של כל המעורבים, אבל לא הסכמתי לצנזר את הרגשות שלי.

דווקא מאדם שציפיתי ממנו להיות בוגר, התאכזבתי. חוסר פרופורציות עצום, תגובות נמהרות ומילים כל כך פוגעות, שהוא אינו מצטער עליהם לרגע. חשבתי ששנות ידידות רבות, שהנאמנות שלי, שווה משהו. מסתבר שאפשר לזרוק את הכל לפח בשניות.
כן, אני יכולה להבין את הפגיעה, וכן אני בהחלט חשה אשמה ולא נעים לי, אבל אני אדם בוגר, אני באה ומתנצלת.
אני מחפשת פתרון לבעיה, פשרה, מעין עמק השווה שאליו כולם יוכלו להתכנס.
 
אבל כמענה מה שאני זוכה לו זה איומים לרצוח אותי, ובאופן גרפי במיוחד. מסתבר שמשחקי מחשב הוכיחו את עצמם תורמים לפחות במובן של פיתוח היצירתיות שלו.
לכאורה אפשר לומר - טוב מה את מצפה? את הרי מכירה אותו שהוא נוטה להגזים?
נכון, אני מכירה אותו, ואני יודעת שלפעמים הוא מגזים, שרוב הדברים שהוא אומר הוא בהחלט לא מתכוון ליישם.
אלא שיש גבול לדברים שאני יכולה לקבל ולהבין, גבול לכמה שאני מוכנה להתרפס ולרקוד לצלילי הגאווה והאגו הפגוע שלו.
אני מהירת חמה לא פחות, ויש לי מזג - ברוך השם, לא חסר לי, אולי לכן אני מוכנה לקבל הרבה יותר מרוב האנשים - אלא שאני יודעת לבלוע את הגאווה שלי, לקחת את האגו האישי שלי ולשים בצד - ולהתנצל בפני האנשים שפגעתי בהם בשעת כעס.
חבל שהוא לא מסוגל.
אני רואה בהתנהגות שלו הקבלה ישירה לילד קטן עם התפרצות זעם - יורה לכל עבר ולא אכפת לו במי הוא פוגע.
התנצלתי בפניך מספר פעמים, גם בן הזוג שלי התנצל בפנייך - וגם הוא עשה זאת יותר מפעם אחת.
 
תתבגר, תנסה לראות מעבר לענן הזעם שמקיף אותך כרגע, אולי תבחין שאף אחד לא מחפש את רעתך, אף אחד לא עומד עם סכין שלופה ורובה מכוון לראשך.
אני מקווה שאולי אז תבין, שעשית הר מעכבר, והעכבר הזה ברח כבר מזמן.
 
ניקול.

הקטע חסום לתגובות. עמכם הסליחה.