יוצא לי יותר מדי לחשוב על זה לאחרונה, אולי בעקבות הזוגות שלפתע צצים להם מכל מקום או פגישות מחודשות עם מכרים רחוקים, כאלה ש"קוטלגו" אצלי כ"פרפרים נצחיים", שהתברר לי שהם בקשר רציני כבר שנה+.
אומרים שזה פסיכולוגי. אם כל היום אתעסק בעצם היותי לבד (עקב בררנות יתר) מן הסתם אתחיל לראות זוגות בכל מקום, זוגות שלא הייתי שמה לב לחלקם קודם, לפני ההתעסקות האובססיבית הזאת.
זה כמו למשל שאתה קונה מכונית, נחמדה שלא ראית הרבה, ואחרי שאתה קונה אותה אתה מתחיל לראות עשרות מכוניות בדיוק כמו שלך גודשות כל כביש אפשרי.
זה הרי ידוע שלא טוב היות האדם לבדו, אבל מכאן ועד התעסקות בלתי פוסקת בעניין יש מרחק מאוד גדול.
אצל הרבה אנשים ההשתוקקות העזה למצוא אהבה נובעת מהפחד להשאר לבד. מהרצון תמיד להיות מוקף אנשים. גיליתי לאחרונה שישנם אנשים, אלה שנמצאים בקשר תמידי ועוברים מקשר לקשר לקשר ללא הפסקה, שאם הם לא נמצאים במערכת יחסים ושורצים מול הטלויזיה ערב אחד לבדם, הם מתמלאים מחשבות על תחושת ריקנות ומתחילים לרחם על עצמם. באיזשהו שלב הם הופכים להיות אנשים ממורמרים.
הם שוכחים לחלוטין את העובדה שלקשר רציני, בדיוק כמו לכל דבר אחר, יש פלוסים אבל גם מינוסים.
אז הם יוצאים ומחפשים אותה, את האהבה האמיתית. איך אפשר להגדיר מישהו כ"אהבה אמיתית" ? כל בחור/ה נחמד/ה מתחיל/ה להיראות כאופציה לקשר הבא. מילה שהחלפת עם המוכר בקסטרו מתפרשת לך כהצעה סמויה לצאת לדייט ומלצר שחייך אלייך כדי להפוך את הטיפ שלו לגדול יותר, בעינייך סימן אותך כאהבת חייו החדשה.
יקירותי, אישה צריכה להיות עצמאית, לאהוב את מה שהיא ואת מי שהיא ולדעת מה היא מחפשת. האהבה כבר תגיע אחר כך.
ובנימה אופטימית זו,
התגעגעתי לכולכם !
סופשבוע מקסים,
לירוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
