השקט שלי

אני לא מבינה למה אנשים מסוימים חושבים שאם הם יאמרו לך דברים בצורה מעליבה, פוגעת ומשפילה- זה מה שיגרום לך לשאוף ולנסות להשתפר.

אותי אישית זה מוריד לרצפה וזה לא סוד שאני לוקחת כל דבר ללב.

אני בטוחה שזה לא בא מרוע, אבל צריך להבין שיש דרך להגיד דברים.

בייחוד כשאתה משקיע, עובד קשה, נותן את כולך, הופך לאדם חסר חיים שמרוכז כל הזמן בדבר אחד- ואז אתה מקבל סטירת לחי ונאמר לך ש"לא הייתה כאן מספיק עבודה" או הדבר הכי מעליב "ציפיתי ממך לגדולה, איכזבת" , מה זה אמור להביע?

כמו שודאי תיארתם לעצמכם אני מדברת על מגמת המחול.

זה ברור מאליו שבעסק הזה אין מחמאות אלא אם כן הרגל עלתה מ90 ל180 מעלות, כי הדרך שעברת עד שהגעת לשם, לא באמת מעניינת מישהו.

זה כל כך מרגיז אותי שאחרי כל כך הרבה השקעה של זמן, כוח פיזי ונפשי, פשוט "נכנסים לך באמאמא".

זה מה שמגיע לנו? אלוהים יודע זה קשה להשאר ולא לוותר, לא לפרוש מהמגמה(כמו שעשו כל כך הרבה רקדנים)

תסכימו איתי שמגמת מחול זו משפחה שנייה? זה בסביבות ה20 שעות שבועיות, ועוד חזרות בסטודיו. מה שאומר שאני רואה את המגמה יותר משאני רואה את אמא שלי.

משפחה, לא אמורה לתמוך? לא אמורה להרים אותך למעלה? לא אמורה לא לתת לך להרים ידיים?

יש מעין תחושה כזאת שהם לא שמים לב מה קורה סביבם, מ30 רקדנים בתחילת התיכון הגענו ל7 רקדניות. מי היה מאמין.

מה גם שלא מעניין את הרכזת מהלימודים שלנו, לא מפריע לה שנפסיד שיעורים כדי לעשות חזרות. לקח לי כל כך הרבה זמן לקחת את עצמי בידיים עם הלימודים האלה, ועכשיו היא באה ולא מעניין אותה.

יש לי כל כך הרבה דברים על הראש עכשיו, אני ניגשת לפסיכומטרי ב30 לחודש בשאיפה להגיע ל700,המחול תופס לי חלק נכבד מחיי, בקרוב קורס מתמטיקה.

לפעמים זה מרגיש לי כאילו החיים שלי הפכו למין שגרה משעממת כזאת, וזה מבאס.

חברים רק רציתי לשמוע מה דעתכם, שתהיה לכולנו שנה מקסימה, אמיתית, מלאת אהבה ואושר.

צום מועיל וסליחה מכל הלב אם פגעתי במישהו/י.

איי וויל בי בק

לירוני