| |
|
 כינוי:
בת: 40 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
המשפחה שלה
כל שנה אני תוהה מחדש איך בן אדם רואה את עולמו נהרס וקם לבנות אותו מחדש.
יותר מזה, לרוב מדובר על ילדים שחיו חיים לא אנושיים, ובכל זאת הביאו את עצמם לבניה של משפחה חדשה- כשהמודל שיש להם זה זכרונות מבית שלא קיים יותר.
הפך למנהג יום השואה אצלנו לראות את קלטת העדות של סבתא שלי. אני רואה את סבתא שלי לבושה באחת השמלות הטובות ביותר שלה, זאת שתפרה לחתונה האזרחית של דוד שלי, יושבת בסלון מלא ספרים ומספרת סיפור שנראה כל כך רחוק, ובכל זאת כל כך אמיתי בעיניים שלה.
אני מוצאת את הסיפור אמיתי לא בתיאורי זוועה דווקא. כשלפעמים משהו נכנס בעיניים שלה והיא מוציאה איזה משפט בפולנית, כאילו קורה שם משהו שאי אפשר לתאר בשפה החדשה שהיא למדה. היא דיברה ספרדית גרועה, ויידיש הייתה שמורה לכשהילדים היו בסביבה- אבל פולנית מעולם לא שמעתי אותה מדברת. היא אמרה שהיא שכחה את השפה. אבל את הצריבות האלה, של מה הילדה הפולנית שהייתה איתה בבית ספר צעקה לה מהצד השני של הגדר של הגטו, היא זכרה בפולנית רהוטה.
אבל החלק המדהים ביותר מבחינתי הוא בסוף העדות, כשהיא מוציאה למראיין תמונות של המשפחה ואומרת, בגאוות מה, שאלו הילדים שלה ואלו הנכדים שלה. ואלה גרים בואנוס איירס ואלה עשו עליה והם חיים בישראל. ואני רואה שם תמונות, מהראשונות ששלחנו לה כשעלינו. רואה אותה מדברת על שלושה ילדים ושבעה נכדים, שבינתיים נהיו שמונה.
ואני לא יודעת מאיפה בחורה בת 15 שמגיעה לארגנטינה בדרך לא דרך כשהיא שוקלת 27 קילו בונה משפחה כזאת. אבל סבתא שלי בנתה. אני מעריצה אותה על זה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
