| |
|
 כינוי:
בת: 40 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2010
יש לי שאלה
שיהיה ברור, אני לא מתכוונת חלילה להמעיט פה בערכו של יום הזכרון.
כולנו לוקחים נורא מובן מאליו את זה שפה זה ישראל, ופה הולכים לצבא, ופה יש מלחמות ואנשים מתים וזה נורא עצוב. ודור אחרי דור הולכים לאותו צבא, שאולי משתפר ואולי לא, וכל שנה נאספים אנשים ל"משפחת השכול" ואף אחד לא שואל איך ולמה. כולם רק יודעים שזה נורא עצוב.
שום ביקורת לא נשמעת, כאילו שזאת גזרה משמיים. כאילו יש סיבה טובה בגללה נהרג כל אחד מהחיילים האלה.
איך זה שביום הזכרון, כשהאבדות האלה מרגישות כבדות נורא, כולנו סותמים ומקשיבים לאותם שירים ברדיו וזה נראה לנו פחות או יותר הגיוני, יום הזכרון הזה.
אבל מה אני אעשה? אני אלך לטקס, אחנוק דמעות ואסתכל על התמונות של נופלי העיר. ואקווה מאוד לא לראות את אחי הקטן מחייך אליי משם בשנה הבאה. ואז בשבת הבאה כשהוא יחזור הביתה אני אשמע שוב על חדלות האישים של המפקדים שלו. ואשמע על עוד תאוננות אימונים, בקטנה, לא משהו רציני. ואשמע על עוד לילות בלי שינה כי המג"ד לחוץ על ביקורת, ופעילות למחרת. ואקווה עוד יותר לא לראות את אחי הקטן מחייך אליי משם בשנה הבאה.
ואני לא מבינה איך אני עצמי לא קצת יותר בררנית. איך פועל עליי ה"את ההגיון תשאירי בבקו"ם" כקסם. איך אני משלימה עם זה שאני אבנה את המשפחה שלי כאן, ובעלי יילך למילואים באותו צבא, ואשלח את הילדים לאותו צבא, ואמשיך לחנוק דמעות בימי זכרון ואמשיך לקוות שזה לא יגע בי קרוב מדי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
