| |
|
 כינוי:
בת: 40 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2010
להתאהב ב-13 שעות
אתם מכירים את זה שאתם מתחברים לאיזו סדרה, לדמויות, לחיים שלהם- עד כדי כך שאתם לא רוצים שזה יגמר? זה קורה לי בשבועות האחרונים. וזה קורה לי עם מיני סדרה של 13 פרקים.
לסדרה קוראים Vientos de agua. היא ארגנטינאית. רחוקה שנות אור מהטלנובלות שאולי יצא לכם להכיר, או שאתם נוהגים להשמיץ. הפקה נהדרת, סיפור שהוא החיים, שחקנים מצוינים.
הסדרה מספרת שני סיפורים במקביל- של האבא, שעוזב את ספרד בשנות ה-30 ומהגר לארגנטינה, ושל הבן שלו שבעקבות המשבר הגדול בארגנטינה ב-2001 מהגר לספרד.
זאת סדרה על מהגרים, שמספרת סיפורים שכל מהגר מכיר. מה זה מכיר? חי. מהימים בהם היית עוזב בספינה ולא היית שומע שום דבר יותר מהאנשים שנשארו שם, ועד היום שאתה יכול לעשות שיחות וידאו בלי בעיה. וזה מצחיק שבכל זאת, הסיפור לא משתנה.
אני חושבת על זה שהסבים שלי הגיעו לארגנטינה באניות כילדים, או נולדו בארגנטינה להורים מהגרים. אני חושבת על זה שההורים שלי עזבו אותה בגיל 40 במטוסים, כשהאינטרנט היה על קו טלפון עם רעשים. ומאז שעלינו אני חושבת שההורים עלו לארץ בשבילנו- בשבילי ובשביל האחים שלי. כי הם כבר היו בני 40, ומה זה משנה, וברור שהם עשו את זה כדי שלנו יהיה עתיד טוב יותר. ושאני אסירת תודה, ובגלל זה לא משנה מה- את הארץ אני לא עוזבת.
מוזר אולי לתפוס את זה במיני סדרה של 13 פרקים, אבל ההורים שלי התחילו פה חיים חדשים. בלי קשר אליי, בלי קשר לאחים שלי. היום, ואחרי שהם אכלו פה הרבה מאוד חרא, הם לא רואים את עצמם חוזרים לשם, לא משנה מה. אפילו לביקורים הם כבר הרבה פחות נוסעים. כי זהו, זה לא שלהם שם. החיים שלהם פה. זה לא שהם שכחו מה זה בשר טוב, או מה זה ללכת לשתות קפה באיזה בר שכונתי עם סודה בצד. וזה לא שהם לא מתגעגעים לקלות הזאת של לחצות את הכביש ולדבר עם אחותך או ללקלל בשפה שלהם, ושגם יבינו אותם. אבל הם בנו חיים חדשים.
אני מבינה שרק מתוך זה שהם בנו את עצמם מחדש פה, אני יכולתי לקבל מהם את כל מה שקיבלתי. וזה נכון שאני אסירת תודה להורים שלי על המאמצים העילאיים שלהם כדי לעשות לכולנו חיים טובים יותר. אבל זה גם נכון שעד עכשיו- הבנתי את הכל הפוך.
העובדה שהם היגרו לא יכולה לאלץ אותי לא להגר לעולם. כמו שהעובדה שסבתא שלי הגרה לא כבלה את אמא שלי. הם כולם עשו את מה שהם היו צריכים לעשות בשביל לשפר את החיים שלהם. ואולי הורים מהגרים יכולים להבין את זה טוב יותר מכל אחד אחר. זה לא שיש לי כוונות לעזוב את הארץ עכשיו, זה שאני מבינה שהחיים יכולים להשתנות. והחכמה תהיה להשתנות איתם, בדיוק כמו שעושים במשפחה שלי כבר כמה דורות.
נשאר לי רק פרק אחד לראות. התחלתי לכתוב את הפוסט הזה מיד כשסיימתי את פרק 12, בתחושה שאני רוצה לחכות קצת עם הפרק הבא כי אני לא רוצה שזה יסתיים. שאני לא רוצה להתנתק מהדמויות האלה שגמרו לי הרבה לצחוק, לבכות ולחשוב. ואחרי שעיבדתי את זה קצת במילים אני מבינה שגם אותם אני צריכה לשחרר. שהיה לדמויות האלה את הסיפור שלהן, והמקום שלהן, והוא נגמר. וזה בסדר, כי החוויה נשארת. וגם, אפשר פעם לראות את זה שוב, ואולי להבין דברים נוספים שיהיו נכונים לזמנם.
לא מצאתי לסדרה תרגום לאנגלית, לצערי, אבל אם אתם דוברי ספרדית תוכלו לראות אותה בסטרימינג פה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
