זה נהיה מוגזם, אבל אין לי זמן. זאת אומרת, העבודה שלי סבבה. בתוך העבודה. להגיע אליה זה שעה וחצי לכיוון. זה מתסכל אותי מאוד. אם נוסיף את זה לאימון לפני או אחרי העבודה (או שניהם, כשאני מתפרעת)- אנחנו נשארים ללא זמן. אני מתכוונת, ממש, לא "אין לי זמן" כזה של דודו טופז.

כי ביום יש 24 שעות. 8 מהם ישנים (כולל את הפעולות לפני/אחרי השינה). 9 מהם עובדים (ואני ממש עובדת איזה 7.5 מתוכם, שזה מלא). זה משאיר אותנו עם 5. אם 3 שעות מזה הולכות על נסיעות, זה פשוט מוגזם. ממש הרבה מוגזם.

ואמרתי להם, "תסדרו לי חניה פה, הכל יהיה טוב יותר". הם אמרו לי "זין". זה לא היה נחמד.

אז אני מתנדנדת הרבה בין "אני מתה על העבודה שלי" ל"אני שונאת את העבודה שלי" לאחרונה. זה מקשה עליי.

אבל דיברתי על זה כל כך הרבה לאחרונה, שלא בא לי יותר. מה גם שלהמשיך לעבוד על זה יגרום לי להתפטר. התסכול הורג אותי. וזה בסדר, זה לא שאני מסתירה את התסכול שלי מהמנהלים שלי. הם בכל זאת לא מתכוונים להביא לי חניה, גם אם זה אומר שאני עוזבת מחר.

והכל מבולגן נורא. בחיים, באופן כללי. ובדרך כלל כשמבולגן לי אני לא מדברת עם אף אחד, אבל כותבת. ואם אני לא כותבת, כנראה התקופה הזאת באמת לא משהו.

אבל, עזבו עכשיו. יש לי בשבילכם פדיחה לא מהעולם הזה. ג'ייב באני, מכירים? אתם לא מפסידים הרבה אם לא. זה שיעור באיך להרוס שירים ולהכניס ואתם היישר לאולם החתונות. אני בכלל לא זוכרת איך הגעתי אליהם. כנראה איזה הורדה שלא התכוונתי אליה, ואז נשאבתי. יש לי את כל הסינגלים שלהם באייפון, כולל תמונות של האלבומים והכל (אבל זה, אולי, רק כי אני חולת רוח. קצת).

הרי לכם: