זה היה ממש מפתיע. שיחה שבאה משום מקום ברביעי בערב. במקרה, או שהוא חיפש אותי. אני לא יודעת.

זה התחיל בשיחת אקסים- מה בדיוק קרה, ומה זה היה ולמה ככה. וזה המשיך לשיחה רגילה, כאילו לא עברו איזה חודשיים מאז. וזה הגיע לפגישה בחמישי.

הוא ניגן על הפסנתר שלו בהתחלה, ושר. הרי בשביל זה באתי, רשמית, לשמוע אותו מנגן. הרי אף פעם לא יצא. ואני אומרת לכם, זה היה כל כך יפה שכמעט בכיתי לי שם. וכשהוא סיים אמרתי לו שלא הכרתי את השיר. והוא אמר, "כי זה שלי". ואני כולי הופתעתי שמכל הדברים שהוא היה יכול לנגן, זה מה שהוא בחר.

ואז היו מלא דיבורים. ואז מלא שתיקות. והוא אמר, "מה חשבת, שתבואי לפה ואני אנגן לך וזהו?". אמרתי לו, "אין לי מושג מה חשבתי, אבל רציתי לבוא". ואז עוד קצת דיברנו. ואכלנו טוסטים ועגבניות וזיתים. וראינו מכבי.

והיה מצחיק שזה לא להאמין. הבחור הזה קורע אותי מצחוק. לא כי הוא עושה שמיניות באוויר כדי להצחיק אותי. סתם כי מצחיק איתו.

ונשארתי לישון.

ובצהריים היום הלכנו לקפה בחוץ.

ומצד אחד הרגיש כאילו שום דבר לא השתנה, כי היה קליל ומצחיק וזוגי כזה. ומצד שני, הכל היה שונה. כי הכל היה על השולחן. כאילו משהו שהיה פקוק ולחוץ נפתח.

ואני לא בדיוק יודעת מה יהיה איתנו עכשיו. ובכל זאת, לא הייתי משנה שום דבר בשעות האלה ביחד.