היום הייתה צניחת הסולו הראשונה שלי. זה אומר שהייתי באוויר לגמרי לבד. זה גם אומר שסיימתי את הקורס. וזה היה מאוד מגניב.

ואז עליתי לצניחה שניה (שזה, למעשה, צניחה 12 שלי) והיא הייתה גרועה ממש. וזה ממש מבאס אותי.

לפחות לא התרסקתי בטירוף באף אחת מהצניחות. ואמנם אני לא נוחתת על הרגליים עדיין, אבל אני לא משתטחת על הקרקע כמו איזה בובת סמטרטוטים. ושום דבר לא כואב לי, ואין לי סימנים כחולים. זה התקדמות.

***

שמת לב שכשאנשים באים לעשות צניחת טנדם (צניחה מחוברת למדריך) הם מביאים איתם מלא מלא אנשים. ומתסכלים, ומצלמים וצוחקים. לגיטימי. והיום אני שומעת איזה שני מלווים כאלה מדברים, ואחד אומר לשני, "בא'נה, אחי, הכי כיף לראות אותם מתרסקים".

***

הקורס היה לי קשה נורא. אני חושב שזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי ממש גרועה במשהו. כאילו, אני מבינה מה צריך לעשות, אני ערנית ורגועה יותר מפעם לפעם, ובכל זאת- הצניחות לא הולכות חלק. עד כדי כך שבצניחה האחרונה בקורס המדריך אמר לי, "תראי, צניחה כזאת לא הייתה עוברת אצלי לסולו. אבל אני רואה שאת רגועה, נהנית ומתפעלת את עצמך נכון. אני לא דואג שפתאום תתהפכי שם על הגב ולא תדעי לצאת מזה. אז יאללה, תעלי לצנוח לבד".

***

אז כן, אני קצת גרועה. ואני קצת מתרסקת. אבל באופן כללי, יש שתי אפשרויות:

1. להתגבר על הפחד, לשחרר את הראש, ללמוד לנחות על הרגליים ולהתקדם הלאה עם הדבר הזה שהוא באמת- אחד הדברים הכי כיפים שעשיתי אי פעם

2. לעמוד מהצד השני של הגדר ולהגיד כמה כיף זה לראות אנשים אחרים מתרסקים.

אני בוחרת להתרסק ולקום.