פעם פעם פעם, כשהייתי ילדה קטנה, יום ראשון אחד אבא אמר שבא נלך לפארק ונרכב על אופניים. ואולי כבר הגיע הזמן להוריד לי את הגלגלי עזר. אמרתי לו שבסדר. או שאמרתי לו שלא בסדר, אני לא יודעת. בפועל, הוא הוריד לי את הגלגלי עזר.

במקרה, זה היה היום הראשון שיצאנו כל המשפחה עם מצלמת הוידאו החדשה של ההורים. מאלה הכבדות, הענקיות, ששמים על הכתף.

אז אני נורא ניסיתי לרכב בלי גלגלי עזר. לא ממש הצלחתי. אבא שלי, שנורא התלהב מהמצלמה, צילם את כל הנסיונות הכושלים שלי.

כשחזרנו מהטיול, היה צריך להראות לכוווול המשפחה את הפלא המצולם. סבא, סבתא, דודים- כולם באו לראות איזה מגניב זה מצלמת וידאו ניידת וקומפקטית שאפשר לקחת לכל מקום, אפילו לפארק.

זה נורא הצחיק אותם, שלא הצלחתי לעלות על האופניים. אותי זה פחות הצחיק שזה הצחיק אותם. מאז, לא עליתי על אופניים.

אתם מבינים, אני לא מפחדת מאופניים. זה פשוט היה טראומטי קצת. מן כשלון כזה נורא ואיום שכולם צחקו עליו. וזה נורא לא כיף.

ואז אמרתי לעצמי- קאיה, זה לא הגיוני שאת צונחת צניחה חופשית ולא רוכבת על אופניים. מה את צריכה כדי לרכב על אופניים? בטחון? סבבה, קני לך בטחון. תביאי לך מורה.

אז הבאתי לי את גיא. והוא ממש אחלה. והוא מלמד אותי לרכב על אופניים. ואני רוכבת לי בפארק הירקון, וזה כאילו שיא הפדיחה, אבל זה לא. כי מה, עדיף לעבור את זה כבר, ולהפסיק עם המצב הזה של לא לרכב על אופניים.

ומה, אפילו בלי לדעת לרכב בכלל, זה נורא כיף הדבר הזה. כאילו, מישהו עלה שם על משהו טוב. אופניים זה אדיר.