אתמול הפרק של היפה והחנון, שהיה המייק אנדר של הבנות, הזכיר לי את תיאוריית הברבזון המכוער שלי.

כאילו, תראו, הייתי ילדה מכוערת. מה זה ילדה? הייתי גם נערה ובחורה מכוערת. ועזבו מכוערת, גם הייתה תקופה של בלי שפה, חדשה ודחויה. פעם באיזה כיתה י"א התקשרתי לחברה, בחופש פסח או משהו, לשאול אותה אם בא לה לצאת. ואז היא עושה לי, "יואו, בדיוק יצאנו כל הבנות לכנרת. שכחנו להודיע לך". גם כן חברה. כאילו, קחו כל סרט נעורים על חנונים דחויים, תכפילו ב800, תקבלו בערך מה עבר עליי בתיכון.

אז מה יכולתי לעשות? ללמוד. תוך זמן קצר קיבלתי ציונים גבוהים מאוד בבי"ס, גם בלשון. איזה? אנשים העתיקו ממני במבחנים בלשון. גם בכל שאר המבחנים. וככה זה התקדם. עכשיו, זה לא שבארגנטינה הייתי איזה טיפשה ופה פתאום התחלתי לתת בראש בלימודים, כן? אני הייתי מהילדים המעצבנים שכשהמורה שואלת שאלה, הם ישר מצביעים, ואז המורה אומרת "מישהו יודע את התשובה? חוץ מקאיה...".

בכל מקרה, את השנת שירות שלי ואת השנים הראשונות באוניברסיטה העברתי בתחושה שאני אנטי-חברתית, די מכוערת, וזה מה יש. אני הרי לא צריכה את כל הדברים האלה, אני נורא חכמה.

ואני לא יודעת מה השתנה ואיך. אבל פתאום עברתי ממשקפיים לעדשות. ושיניתי את השיער. ואת הבגדים. ואני זוכרת את יום הסטודנט בשנה ג', שהסתובבתי עם חברה (חברה אמיתית כבר) והיא ראתה שם איזה חבר שלה מהלימודים, שהכרתי אותו מהמכינה. והיא עושה לו, "נו, אתה לא זוכר אותה? זאת קאיה, מהמכינה". והוא פשוט הסתכל עליי ואמר, "אין מצב".

וככה זה נמשך ונמשך. לא עבדו עליי ספר, מאפרת וסטייליסט ועשו לי מייק אובר. ולא סגרו אותי בוילה. זה תהליך של שנים. והוא עוד נמשך. זה לא רק המראה, זה לצאת מהחשיבה של "אני חנונית ומכוערת ואין לי חברים". כי יש מלא דפיקויות שנשארות, כמו הפחד הסופר לא הגיוני שאף אחד לא יבוא ליומולדת שלי. כמו לא לתפוס שבחור מתחיל איתי סתם כי אני נראית לו יפה. והכי קשה זה למצוא את האיזון בין הבן אדם החדש הזה, לבן אדם שבנה אותו.

והתהליך הזה לא עושה ממך סתם ברבור. הוא עושה ממך ברבור מתחשב, לא שיפוטי. ברבור כזה שיכול לראות את הברבוריות שיש גם בברווזונים מכוערים, ושסתם ברבורים לא כזה מרשימים אותו. זה עושה ממך אחלה ברבור.

ואני כזאת ברבורה שווה.