זהו זה, היום היה הערב סיום של הפרוייקט ההתנדבותי שלי לשנה הנוכחית.

הכל התחיל אחרי שבסוף שנת הלימודים שנה שעברה הרגשתי שלא עשיתי עם עצמי, בעצם, שום דבר. למדתי, סיימתי שנה ב'. זה כל מה שיכולתי להגיד על אותה שנה. קיללתי את עצמי, ונזכרתי באותו פרק של "אלי מקביל", בו בחג המולד היא טוענת שאם בסוף השנה אתה מסתכל אחורה ולא יכול לצחוק או לבכות (או לצורך העניין- להעלות כל סוג של רגש לגבי השנה החולפת), כנראה לא עשית שום דבר חשוב. וזה מה שקרה לי בסוף שנה שעברה. ואז החלטתי- לא עוד.

ההחלטות שלקחתי על עצמי לקראת השנה החדשה היו לקרוא לפחות ספר אחד בחודש (אני גאה לומר שאני קוראת לפחות שניים), לחיות יותר טוב, לקנות דיסקים ואפילו להקשיב להם, ולעשות משהו למען אחרים. כשזה עלה הלכתי למקום שידעתי שאני יכולה למצוא בו משהו לעשות, ואכן כך היה.

נתנו לי שם פרוייק די גדול, ואני לא הבנתי מה פתאום הבחורה שם סומכת עליי ככה, הרי אני בכלל סטודנטית לביופיזיקה ואין לי שום הכשרה מקצועית בעניינים האלה (פסיכולוגיה, ע"ס, קידום נוער וכד'), אבל אם הבחורה סומכת עליי כנראה אני יכולה לעשות את זה- והתחלתי.

אספתי בני נוער מאיזה תיכון בעיר, וכבר אז הכפלתי את מס' בני הנוער הרשומים לפרוייקט, יחסית למה שהיה שנה ושנתיים לפני כן. הייתי מאוד מרוצה. הקבוצה שמרה על שלמותה עד הסוף, למרות שהזהירו אותי שבדר"כ עוזבים באמצע. עוד הישג.

ומעבר לכמה שאני מרוצה שהצלחתי, ולו במעט, לשנות את התפיסה של בני 16 לגבי איך זוגיות בריאה צריכה להיראות, והצלחתי, קצת, להוציא אותם מסטריוטיפים של בנות-מבשלות-ובנים-משחקים-כדורגל ודומיהם, הצלחתי להכיר המון אנשים נפלאים, בניהם בני נוער נפלאים, ולהאמין שיש לאן ללכת, ולא כולם שמים זין, ושלאנשים איכפת והם מוכנים לתרום מהידע, הכישורים והזמן שלהם כדי לעזור.

והערב, היה השיא. הפרוייקט סיום היה הצלחה כבירה. ציפינו למקסימום 50 איש והגיעו קרוב ל-70, האולם היה נראה יפהיפה, והערב הצליח למלא אחר מטרתו- להציג לכמה שיותר אנשים איפה מתפחתחים אותם דברים נוראיים שאנחנו קוראים עליהם בעיתון, וליצור איזשהו קשר בין מבוגרים ונוער, ושהם ישמעו אחת את הדעות של השני- מה שלא קורה ביומיום. בסוף הערב העלו אותי שם מול כולם להודות לי על העבודה שלי ובלה בלה, והביאו לי דיסק מתנה, אותו אני שומעת כשאני כותבת את הדברים האלה, ואני ממש מתרגשת. גם שם התרגשתי- אחד מהבחורים בקבוצה שלי קרא לי שם ברכה שהם כתבו לי, והרגשתי את עצמי מאדימה לגמרי, ואפילו דמעה או שתיים הגיעו לי לעיניים (אבל לא יצאו החוצה).

אולי השנה, כשאסכם את החוויות שעברו עליי, יהיה לי משהו טוב יותר להגיד מאשר בשנה שעברה.