אתמול בלילה אני מקבלת הודעת SMS וזו לשונה: את מגיעה לאוניברסיטה מחר? לספריה? :)

לקח לי דקה להבין מי זה אותו אחד ששמור אצלי בפלאפון בתור "רון מתמטיקה". כן, כמובן- סטודנט למתמטיקה, שנה ג', שבאיזשהו שלב החלפנו כתובות מסנג'ר והשתעשענו ברעיון של מיזמוזים בספריה של המחלקה שלו, ככה, לפני סיום התואר.

התשובה הצפויה שלי: לא.

או אז, זה היכה בי: אני כן צריכה להיות באונ', יש לי מבחן ביהדות (הקורסים ביהדות שכל סטודנט באונ' בר אילן מחוייב לעשות). יותר מזה, היה לי מבחן גם באותו יום ושכחתי ממנו לחלוטין*. פשוט שכחתי.

המצב ב-2 בלילה: יש לי ב-8:30 מבחן, ואני לא יודעת במה מדובר.

תוכנית הפעולה: להגיע לאונ' שעה לפני המבחן ולעבור על החומר. "מזמורים נודדים ביידיש", לא יכול להיות כזה מסובך (גם קורס נורא כיפי. מסתבר שהייתה בורשה של שנות ה-30 תעשיית סרטים מפותחת, כולל סרטים שצולמו בהוליווד, כולל מערבונים ביידיש. תחשבו על אינדיאני שמקבל כדור בחזה וצועק "אוי, גוועלד!". כן, מצחיק. אחלה קורס, ואחלה מרצה).

מגיעה לאוניברסיטה בשעה המשוערת, ומסתכלת על רשימת הבחינות לתאריך 28.6, זהו התאריך של היום. הבחינה שלי לא הופיעה שם. מתיישבת לי בצד ופותחת את רשימת הבחינות שלי. המבחן בקורס "מזמורים נודדים ביידיש", התקיים אתמול**. מה שגורר שהמבחן בקורס השני- "קווי יסוד לתולדות היהודים בימה"ב בספרד ופורטוגל", התקיים שלשום. נפלא.

המצב ב-7:30 בבוקר: הגעתי לאוניברסיטה סתם. לא רק זה, עכשיו אני לא אוכל לנסוע עם המשפחה לבקר את רובן ונעמה (זוג חברים) ואת מעיין ושי (בני דודים) שילדו בן במז"ט, אתמול, בהפרש של כמה שעות, באותו בי"ח.

תוכנית הפעולה: להכנס לחוות המחשבים ולכתוב פוסט על מר גורלי.

הבעיה: החדר נפתח רק ב-8 בבוקר.

הפניתי את פניי לכיוון הקפיטריה. לא ישבתי שם (ממש לשבת, לא לקחת סנוויץ' וללכת) מאז איזה צהריים אחד בסמסטר א', כשידיד מהלימודים (שפרש אחרי שנה א'), בא לבקר. ישבתי לי לשתות מיץ תפוזים ולעבור על ההרצאה האחרונה למבחן של מחר כשפתאום הרגשתי דיגדוג ברגל שמאל. התעלמתי. ואז שוב דיגדג לי, וחשבתי לעצמי "אולי איזה חרק מתהלך לו על הרגל שלי", אך ביטלתי מחשבה פרועה זו בהינף יד.

כאן המקום לספר  מה קרה עוד לפני שיצאתי מהבית הבוקר: לא היה לי מה ללבוש. באמת***. כל המכנסיים שלי בכביסה (זה אומר שניים, איתם אני הולכת בימים אלו), וחצאית קצרה אני לא לובשת למבחנים (זה מקשה עליי להתהפך בכיסא להנאתי). אי לכך ובהתאם לזאת, מצאתי את עצמי גונבת (צקצוק שפתיים. לא גונבת, לוקחת בהשאלה) דגמ"ח לאחי הקטן, ומרגישה את ניחוח הטום-בוי בנחיריי.

בחזרה לקפיטריה: הרגשתי שוב את אותו דיגדוג מטריד, הפעם בכיוון אחר באותה הרגל. שלחתי את ידי השמאלית לשוק השמאלי, ונתקלתי במשהו שלא היה אמור להיות שם. מיד קמתי, ניערתי את מכנסי הדגמ"ח של אחי, וראיתי נמלה בגודל של בית בניסנית הולכת ממני והלאה. צמרמורת.

המצב ב-8:30 בבוקר: אחרי שיחת טלפון עם הבחור, הגעתי לחדר המחשבים כדי לגולל את הסיפור בבלוג. עכשיו נותר לי לחכות שאחד מחבריי לספסל הלימודים יגיע לאונ' כדי לשבת לפתור מבחנים לקראת המבחן בתהודה מגנטית מחר.

בוקר טוב.

* הפתעה השניה לבוקר זה.

** הפתעה שלישית לבוקר זה.

*** הפתעה ראשונה. ש"אין לי מה ללבוש" זה לא חדש, אבל שבאמת אין לי מה ללבוש, בהחלט מפתיע.

מחשבה פרועה:

האם,

"גם אם קשה לי להגיד מילים יפות מאלה

 גם אם לא מצאתי דרך להגיד, שלך

תדע עכשיו שרק אותך אני אוהבת

תדע בלב אני תמיד איתך

תדע אני תמיד, תמיד איתך"(מילים יפות מאלה, עידן רייכל),

זו פשוט דרך עדינה מאוד לומר:

"אל תדאג אני חושבת עליך

אבל שוכבת עם כולם"(אל תדאג, אביב גפן)