קפצתי למעבדה, בעיקר כדי לדבר עם הד"ר שלי (מי שהיה אחרי על הפרוייקטים שעשיתי במשך השנה) ולבקש ממנו להעביר את הציון של הקורס קיץ (כן, באיחור של 10 חודשים).

"את מי אנחנו רואים כאן..."

הו, הוא נצמא. מזל.

"רציתי לבקש ממך להעביר את הציון..."

"העברתי כבר שבוע שעבר"

מצוין.

"מה קורה איתך שנה הבאה?"

איזו שאלה. סיפרתי לו על הסטנד-ביי, על המכתב, על חוסר הודאות המטורפת הזאת.

"ביג פרופ' אמר לך משהו? הבטיח לך משהו? אמר שתהיי פה בכל מקרה?"

"לא, אבל הוא נתן לי להבין שיהיה בסדר. עכשיו אני צריכה להתחיל לעבוד עם אורית, ועוד אין לי תשובה"

הוא טען שאני צריכה להמשיך ולעבוד בשכר. אני טענתי שנראה לי לא ישר לקבל כסף כשאורית מלמדת אותי דברים שבכלל לא בטוח שאני אשתמש בהם במעבדה, כי לא תהיה לי תשובה עד אמצע אוגוסט. לדעתו, אין בזה שום דבר לא ישר אבל יש משהו במה שאני אומרת, ואני יכולה לבוא וללמוד בלי לקבל שכר, אבל אני חייבת לסגור עם ביג פרופ' שברגע שאני מקבלת תשובה חיובית הוא מתחיל לשלם לי לפי שעות, עד שמתחילה להכנס המלגה- בסוף אוקטובר, "אלא אם כן את רוצה לעבוד פה בהתנדבות, אבל זה כבר עניין שלך".

יצאתי בהרגשה טובה. אם ד"ר כהן חושב שיש סיכוי שביג פרופ' ישלים לי את המלגה, סביר להניח שהוא לא אומר את זה סתם.

אה, כן, הציון הוא 95. קורס של 4 נ"ז. בהחלט יפה.

שלשום אכלתי יוגורט, טבעול וסלט, וקינחתי בהמון בירה. אתמול אכלתי יוגורט וטבעול ו-200 אקמולים כדי להקל על ההאנג-אובר העצבני שהיה לי. היום עד לשעה זו כל ערך תזונתי שקיבלתי היה משני אייס-קפה בלימודים. אני חושבת שהגיע הזמן להתחיל לדאוג לאוכל.

אחרי יום מעייף, הגעתי הביתה. הדלקתי מזגן, התפשטתי ונכנסתי למיטה. ואז, הו אז, התחלתי לשמוע רעש נורא נורא מוזר. משהו בין רשרוש כנפיים של חרק, ואקום, חיכוך של משהו על משהו. השתגעתי. עברתי על כל החדר מנסה להבין במה מדובר. הבאתי את אבא שלי (אחרי שהלכתי להתקלח והתלבשתי, סוטים) כדי שיעזור לי להבין את פשר הרעש המוזר. הוא התייאש, ואני החלטתי להמשיך בעיסוקיי. ואז, בעודי יושבת לכתוב פוסט זה אני מגלה שזבוב נכנס למבחנה הגדולה שלי (זכוכית עבה, כ-5 ס"מ קוטר פנימי, 20 ס"מ גובה) ופשוט לא הצליח לצאת.