כיאה ליום השני של החופש, קמתי מאוחר. לא זוכרת מתי... משהו בסביבות 11. עשיתי קצת טלפונים של סידורים (כאלה שדוחים לאחרי הבחינות), והלחטתי שהגיע הזמן לחדש את המנוי שלי לחדר כושר (סליחה, מכון בריאות וכושר). אחרי שראיתי באתר המושקע שלהם שהמדריכים לא התחלפו בשנתיים האחרונות ועדיין אפשר להגיע לניר המגניב ושרון המטורפת, החלטתי שאין טעם לחפש מקום חדש, חוץ מזה זה ליד הבית.

אחרי הצהריים למדתי קצת (יש לי מבחן בכתובות מא"י והמזה"ק ביום רביעי) וקצת לפני השעה שבע התחלתי להתארגן לקראת הקאמבק המטורף שלי לשיעור אייר-קיקבוקס. אחרי ששמתי את התיק (הריק) שלי בלוקר יצאתי לכיוון הסטודיו, ישבתי שם כ-10 דקות עד שגיליתי שהמדריכה לא תגיע כי היא חולה. רבאק. אם אמרתי לפקידה בבוקר שאני מתכוונת להגיע בערב לשיעור של שרון, היא לא יכולה ליידע אותי שאין שיעור עם שרון היום? בלונדינית מטומטמת (יש לי תחושה קלה שהיא קוקסינל).

ככה מצאתי את עצמי נכנסת לשיעור יוגה. אלוהים, בחיי לא הרגשתי חלשה כל-כך. המוזר באמת הוא, שכולם מכירים את השמות ההודים של התנוחות, ולא נראה להם מוזר לעמוד כמו כלב מתוח לאחור. היה נחמד. אני אפילו שוקלת לחזור לשיעור הזה, וללכת לקיקבוקס של יום שישי.

כמה לח היה? היה כל-כך לח שהזעתי יותר בדרך מהסטודיו הביתה, מאשר בשיעור עצמו.

אחרי ארוחת הערב, יצאתי עם שתי חברות. בניהן גברת תמר, שחזרה לא מכבר משליחות בשוודיה, ולא ראיתי אותה שנה. היה מצחיק, כל-כך מצחיק... זה כיף לספר את ההיי-לייטס של השנה האחרונה. זה נשמע כאילו באמת היו דברים מעניינים השנה. יותר מזה, תמר הציעה "לארגן שבת", כמו בתיכון, כי לאחת מאיתנו יש בית ריק עוד שבועיים. אז מה יהיה שם? הרבה פחממות, הרבה גלידה, והרבה בנות.

הימים הטובים...