סידרתי את הספריה היום. מסתבר שאפשר לסכם את שלוש השנים האחרונות בשניים וחצי מדפים (שני מדפי קלסרים וחצי מדף ספרים) של ספריה סטנדרטית. מוזר להסתכל על הקלסרים המסודרים שם חסרי מעש בריחוק. אם עד לא מזמן ערימות החומר האלו היו גורמות לי לעייפות, תסכול, עצבים, עצבות ואף יאוש, הרי שעכשיו אני יכולה להביט בחיוך של "וואלה, היה כיף".

סידרתי את הספרים שלי גם, והגעתי לספר ישן בעל דפים שהצהיבו עם הזמן- Mein weltbild, Albert Einstein. בספר איינשטיין מסכם את השקפת עולמו ב-5 פרקים: איך אני רואה את העולם, פוליטיקה ופציפיזם, גרמניה ב-1933, יהדות, מדע. כנראה הייתה סיבה טובה למה השארתי את הספר הזה מבין כל הספרים הישנים של אבא, אצלי בספריה. אני אקרא את זה כשאסיים עם אדון קון.

עוד דברים שישבתי להסתכל עליהם כשסידרתי היה אלבום תמונות מהבת-מצווה ואלבום תמונות מכשהייתי תינוקת. בעודי מעבירה את התמונות המביכות מהבת-מצווה, הבנתי למה כולן נראות כ"כ רע בתמונות האלה: מנסים לעשות מבת המצווה אישה גדולה כשהיא בסה"כ בת 12. אני זוכרת שלקראת מסיבת הבת-מצווה שלי בכלל לא רציתי ללכת למספרה, שלא נדבר על מאפרת. בסוף, אחרי שכנועים רבים הסכמתי ללכת לעשות פן. השמלה שלי הייתה פשוטה מאוד אבל של מבוגרות כזאת (שמלה שלא הייתי לובשת בשום פנים ואופן היום), לבשתי גרביונים לבנים (אלוהים ישמור), ועל הנעליים אני לא יכולה בכלל להסתכל (לעיתים, כשאמא מוציאה אותן מהארון ואומרת לי בהתלהבות "קאי, תראי, הנה הנעליים שלך מהבת-מצווה!" אני צריכה לעצור את עצמי מלהקיא).

המסקנה הנוספת מעיון בתמונות היא, שלא השתניתי הרבה אבל התבגרתי מאוד. תווי הפנים לא השתנו, אבל ההבעות כן, ומשהו בעיניים כן. אני גם חושבת שאני נראית יפה יותר, כאילו כל הדברים ששנאתי כשהייתי קטנה הסתדרו באורך פלא לתת משהו שלם יותר.

על התמונות שלי כתינוקת אפשר לומר המון דברים, אבל תמונה אחת תהיה שקולה להן. הנה לכם, קאי כתינוקת: