השבוע התחיל בסימן "בואו נשבור את קאי", ונמשך בסימן "וואו, לבחורה הזאת יש שמחת חיים בלתי רגילה- let's try harder!".

המצב ביום ראשון:

1. הגברת שאני אמורה לחפוף במעבדה יוצאת לחופשת לידה עוד שבועיים.

2. אין לי תשובה לגבי קבלה לתואר שני

3. ביג-פרופ' המליץ לי לקחת הימור ולחפוף את הגברת בכל זאת.

קבעתי עם הגברת ההרה ביום ראשון בשעה אחת בצהריים. בשעה זו אמורות היינו להתחיל במלאכת הפקת הפלזמידים. הגעתי בשעה המיועדת, ואיפה הגברת הייתה? בישיבה. בינתיים פגשתי את כל צוות המעבדה, וכולם שאלו בזה אחר זה אם אני ממשיכה שם שנה הבאה. עניתי לכל אחד מהם, בזה אחר זה, שאני עדיין לא יודעת. כמובן, הם כולם שאלו, בזה אחר זה, מה לעזאזל אני עושה שם בכל זאת. אתם רואים פה מוטיב חוזר? כזה שחוזר על עצמו בזה אחר זה? יופי.

כשהגברת יצאה מהישיבה היא נגשה אליי ואמרה שהיא גוועת ברעב וחייבת לאכול משהו לפני שנתחיל לעבוד. כמובן, הייתי מוכנה לחכות לה כמה דקות, אנחנו לא רוצים שיגרם נזק לעובר חס וחלילה. התחלנו לעבוד קצת אחרי השעה שתיים. גם היא, לפני שהתחלנו לעבוד, טרחה לשאול אם כבר קיבלתי תשובה, והתפלאה מה פתאום הם מחזיקים אותי באוויר כ"כ הרבה זמן. you don't say...

הסתבר שהעבודה שהייתה לנו לעשות: להכין מדיום עם אנטיביוטיקה, לגרד שני סוגי חיידקים (כל אחד עם פלזמיד שונה) מתוך דוגמה שמוחזקת במינוס שמונים מעלות צלזיוס ולשים את שני הכלים בהדגרה ללילה, לא אורכת יותר משעה. נפלא. בכלל לא הרגשתי כאילו אני מבזבזת את הזמן שלי.

אחרי שסיימתי שם החלטתי לקפוץ לאיש מהועדה. לא שחשבתי שתהיה לו בשבילי תשובה כלשהי, אבל מה איכפת לי לקפוץ לשאול לשלומו. הגעתי לדלת משרדו, נשמתי עמוק ודפקתי בדלת. מששמעתי את ה"כן" הרוסי שלו, לבשתי חיוך בטוח ונכנסתי פנימה.

"את... תזכירי לי..."

"קאי, תואר שני, ביופיזיקה"

"אה, כן כן. אני זוכר. קאי, אנחנו מחכים לראש חוג שלך, הוא חוזר מחו"ל ואז תהיה לנו תשובה סופית. זה כנראה יהיה מחר". לזה לא ציפיתי. "בכל מקרה, ברגע שיש תשובה אני מיד מתקשר, בין אם חיובית או שלילית אני מיד מתקשר".

לא שהשליתי את עצמי שעלולה להיות לי תשובה תוך יממה, אבל קיבלתי מידע חדש: ראש החוג חזר מאוסטרליה. אם כן, חשבתי, אגש למחרת לדבר איתו.

חזרתי הביתה והתחלתי ללמוד לבוחן בביוכימיה פיזיקלית שמתקיים ביום רביעי הקרוב, אותו המתרגל שכח לערוך באמצע הסמסטר.

היום הייתי אמורה להגיע למעבדה בשעה 8 כדי לפוצץ חיידקים ולהפיק פלזמידים, אלא שרק בשעה 8:15 אמא העירה אותי ושאלה אם לא הייתי אמורה לצאת מהבית כבר ב-7. קיללתי, התלבשתי, והגעתי לאונ' בשעה 9:30. נגשתי במבוכה לגברת ההרה וסיפרתי לה על קורות הבוקר, עליהם היא הגיבה ב"לא נורא, החיידקים גם ככה לא גדלו, צריך להתחיל מחדש". הנחמה היחידה הייתה ששני חברים שלי ישבו ללמוד לבוחן, ויכולתי להצטרף אליהם.

הלכתי לכיוון הכיתה בה הם ישבו, לא לפני שעברתי בלוח המודעות על מנת לבדוק את ציוניי בשני המבחנים האחרונים. בביולוגיה מולקולרית קיבלתי 73. 73 זה ציון מסריח. ציון כזה שאתה לא יודע אם לגשת לשפר או לא. אחרי הכל, מה הסיכויים האמיתיים שלך אם גם ככה היו 17 נקודות פקטור במבחן.

ניתן לסכם את סקאלת הציונים באופן כזה: 79 זה ציון מעצבן, 73 זה ציון מסריח, 69 זה ציון מעיק, 59 זה ציון נורא. אבל מה קורה כשאתה מקבל 18? כשאתה מקבל 18, כפי שאני קיבלתי בביוסטטיסטיקה, אתה פשוט צוחק. כפי שחבר לימודים סיכם את העניין בשבילי: "אפשר לקבל 18 רק אם אתה יודע מה התשובה הנכונה ומסמן אחרת בכוונה. לא נראה לי שאפשר להגיע לציון כזה אם אתה רק מנחש".

פשוט תענוג.

אחרי הלימודים הפוריים, נגשתי לדבר עם ראש החוג. חיכיתי יפה מחוץ למשרדו עד שסיים לדבר בטלפון, כשראיתי אותו יוצא מהמשרד הצעדים מהירים.

"את אליי?"

"כן"

"בקשר?"

"תואר שני"

"אני לא מקבל סטודנטים חדשים"

"אה, לא, זה לא זה. כבר יש לי מנחה, מה שאין לי זה ציונים"

"מי המנחה שלך?"

עניתי, בידיעה שיש בניהם יריבות אקדמית, ויש הטוענים שלא רק.

"אז שהאיש מהועדה ידבר איתו, הם צריכים לסדר את זה בניהם, זה לא קשור אליי"

"אבל האיש מהועדה אמר לי שזה עובר דרכך", הוא לא הבין. "בתור ראש חוג", הסברתי.

הוא היסס, "אה, כן... טוב... לא בדיוק... בכל מקרה, לא עכשיו. קבעתי עם סטודנט שלי"

אמרתי שאחזור מחר.

יפה.

בואו נמשיך להעביר את הכדור במעגל מנחה-איש הועדה-ראש החוג, כשקאי מנסה לתפוס אותו באמצע. איזה משחק כיפי!

אפשר להמשיך ולדון בכמה העבודה שלי משעממת, לא מאתגרת, מונוטונית וחסרת כל תכלית, אבל בואו נסכם פשוט בזה שנמאס לי כבר לקרוא בפורטוגזית עד כמה מריחואנה מזיקה לבריאות.

לסיכום:

1. Ex cathedra, pueden irse todos a la re-puta madre que los pario.

2. העולם שואף לאי-סדר. לי אין כוח להתמודד איתו.