בצהריים היה את הבוחן המופלא בביוכימיה פיזיקלית. בזה מסתיימים רשמית מועדי הא', מה שנותן לי מרחב תמרון של שבוע וחצי כדי לפגוש את כל האנשים שאני דוחה כבר שנה, להתארגן על קניות ובדיקות תקופתיות.

כשהגעתי לאונ' היום, ובאורח פלא לא התעטשתי כשנכנסתי לבניין כימיה, פגשתי את החברים. יותר מאוחר הגיע איתי. איתי הוא בחור חכם, קצת פוץ אבל חמוד, שרוצה לעשות מעבדת קיץ אצל ביג פרופ' במטרה להמשיך שם עוד שנתיים לתואר שני. עוד לפני שהוא אמר שלום לכולם הוא בישר לי: "איזה מחמאות קיבלת אתמול..."

"מחמאות?"

"כן, אצל ביג פרופ'"

הייתי בטוחה שהוא צוחק. "מה, הם ירדו עליי כי לא הייתי שם אתמול?" (הברזתי. "למדתי לבוחן").

"ירדו? מה פתאום?! הוא שיבח אותך חבל-על-הזמן"

"ביג פרופ'? מה הוא אמר?"

"שאת מוכשרת, מבריקה, ויש לך יכולות מעל הממוצע"

וואו.

הלכתי לעשות את הבוחן בשקט. אחרי הבוחן קפצתי לראש החוג, לברר איתו את מה שהאיש מהועדה אמר לי לברר איתו.

"מי המנחה שלך? ביג פרופ'?"

"כן. אני עובדת שם כבר שנה, ואני מאוד מרוצה שם. גם הוא מאוד מרוצה ממני"

"טוב, אבל ביג פרופ' הוא לא אדם ביקורתי במיוחד", אמר בתנועת ביטול עם היד.

      שטו? שטו?

הוא אמר שהוא יבדוק את גליון הציונים שלי, שרוב הסיכויים שלא תהיה לי מלגה כי הן כבר נגמרו, וצריך לראות כמה אני מתחת לסף המחלקתי, ואם אני בכלל יכולה להתקבל. (הסף של האונ' הוא 76, הסף המחלקתי לקבלת מלגה הוא 80. לי יש 78).

יריבות אקדמית? ככל הנראה, לא רק.

לא ביקורתי? אתה מפחד לעמוד לידו כשאתה עושה טעות. אתה מתלבט באיזו דרך יבחר  כדי להבהיר לך כמה טיפש יצאת, וכמה שאתה הולך על תסריט גרוע הוא תמיד מתעלה על עצמו.

בכל מקרה, קצת בהלם ניגשתי לבניין של ביג פרופ'. ידעתי שהוא לא יהיה שם, וגם לא ממש היה לי מה להגיד לו, אבל הייתי זקוקה לסביבה אוהדת. פגשתי שם את מירב, סטודנטית לתואר שני שנה ראשונה. היא תקועה כבר איזה חצי שנה על ניסוי שלא הולך לה, והיא נורא מתעקשת להצליח בו. דיברנו. היא עודדה אותי: "ביג פרופ', ככל הנראה, מאוד אוהב אותך. הוא פשוט לא רוצה ליצור תקדים. תלחצי על המחלקה, אל תתני להם למשוך אותך. במקרה הכי גרוע, הוא ישלים לך מלגה. יהיה בסדר".

אז כולם אופטימים. אני מקווה שלראש החוג תהיה תשובה בשבילי מחר, ואז לאיש מהועדה לא תהיה כבר ברירה אלא לענות לי.

יופי.