ביום חמישי אח"צ דיברתי עם הגברת ההרה, אחרי שבאותו יום היא הבריזה מהמעבדה כי היא הלכה לבחור פרקט והתעכבה. הייתי כבר בעבודה, והמנהלת שלי ביקשה לדעת מתי אוכל לעבוד בשבוע הבא (דהיינו, הזה):

"רציתי לדעת מה אנחנו עושות שבוע הבא, כדי שאוכל לסדר לי משמרות בהתאם ולא אפספס דברים חשובים", היא עברה על תוכנית העבודה תוך הסתייגות בסגנון "אבל זה במקרה והכל ילך כצפוי, ואת יודעת שזה לא ככה בעבודה ביולוגית". כן, אני יודעת. היא בעצם אמרה שאני צריכה להיות שם כל יום והוסיפה, "אבל חשבתי שבשבועיים הקרובים את פנויה כדי לבוא ללמוד, לא חשבתי שאת גם עובדת". חוצפנית. מי הבריזה היום? אני? "כן, אבל את יודעת- אני לא מקבלת כסף על החפיפה איתך, ואני צריכה לדאוג לעצמי".

קבענו ליום ראשון ב-8-8:30.

השעה 9. היא לא הגיעה. חוצפנית כבר אמרתי? יש לה את הטלפון האישי שלי, היא יכולה להדיע לי.

ועוד דבר:

ביום חמישי, כשחיכיתי פה כמו מפגרת לגברת והיא לא טרחה להודיע שיש לי עיסוקים ממש חשובים עם הפרקט, ישבתי לדבר עם אחת הסטודנטיות פה לתואר שני (שהיא ממש מותק ותמיד מעודדת אותי), ותהיתי איתה יחד למה הניסוי שלה לא הולך כמו שצריך, ומה היא יכולה לעשות כדי לבדוק את עצמה וכדי לשפר אותו. היא החליטה לאמץ את המלצתי ולבדוק קינטיקה בספקטרופוטומטר שהיא לא ידעה לעבוד עליו, אבל בשביל זה יש אותי כאן- להסביר לה איך לעבוד על המכשיר (מובן לחלוטין שזה בכלל-בכלל-בכלל לא התפקיד שלי, כן?). אין בעיה.

היום בבוקר מה אני מגלה? שהסטודנטית החביבה לא הוציאה מהחדר את הפלטה לחימום, את הטפים ובכלל לא ניקתה אחריה. בכל השנה שאני עובדת כאן לא השארתי אחריי לכלוך, בטח לא ציוד.

אבל עזבו, את אף אחד לא מעניין שיש לי מוסר עבודה גבוה, הרי חשוב רק אם אני עוברת את ה-80 או לא. אני, בינתיים, צריכה להתמודד עם כאבי ראש ובחילות מטורפים כי אני כזאת פסיכוסומטית. אם אתם תוהים- לא, לא היה לי ראיון אישי או שיחה אמיתית עם מישהו מבין מקבלי ההחלטות, ועל כמה ראש החוג שלי מוכן לדבר איתי אתם כבר יודעים.