אחרי הפוסט של טיטוס נגשתי לקיצור שולחן ערוך כדי לבדוק מהם אותם חמישה דברים רעים שקרו לעם ישראל בט' באב. עוד לפני שהתחלתי לקרוא, חשבתי לעצמי שבטח השולחן ערוך יסביר לי מה עושים ולא עושים בצום ולא למה צמים, אז נגשתי לשאול את אחותי. אחותי, ידידיי, דתיה.

אני: תגידי, למה צמים בט' באב?

אחותי: אני לא יודעת

אני: אז למה את צמה?

אחותי: כי אני שמנה

אני: אה

אני פונה לצאת מהחדר

אחותי: סתם, נו, בגלל שחרבו שני בתי המקדש

אני: זה ברור, אני שואלת חוץ מזה

אחותי: אני לא יודעת

אחרי שדאגתי להגיד לעצמי "דתיה, גם כן", פניתי לשולחן ערוך. הוא דווקא כן הסביר למה צמים. ידעתי 4/5.

המרגלים שמשה שלח במדבר חזרו בט' באב, ספרו את הסיפורים שלהם על א"י ("אוכלוסיה של ענקים, אף פעם לא נצליח להכנס לשם. לראיה, תראו איזה פרות הבאנו משם. אגב, הנה רעיון מצוין ללוגו של חברת יינות"). והעם התחיל להתבכיין על זה שהם כולם ימותו במדבר, ואין להם אלוהים וכו' וכו'. מה אז? אלוהים כעס, כמובן, כי הוא כן קיים. הוא החליט שכל הבכי הזה לא יהיה לשווא ויתן לעם משהו טוב לבכות עליו באותו תאריך, לדורות. אז הוחלט, בצעד ראשון, שהדור ההוא ימות במדבר, ורק הדור הבא יכנס לא"י. השאלה הייתה איך להמית את כל העם, ושישארו מספיק אנשים כדי להמשיך את העם בו זמנית. או אז, מגיעה אותה חשיבה יהודית יוצאת מן הכלל: בכל שנה, בט' באב, כל אחד חופר לעצמו קבר ושוכב בו. בבוקר, חלק מתעוררים וחלק לא- ככה במשך 40 שנה. (אגב, המרגלים קיבלו עונש ממש מגניב, כן? הלשון שלהם התארכה עד הקרקע והם מתו מזיהומים). בכל אופן, מה שקורה זה שהם, במדבר, לא ממש ספרו ימים כמו שצריך, ופחדו להתבלבל. ככה החליטו לא לקחת צ'אנסים לגבי העונש, והיו נשכבים באותם קברים במשך שבוע- עד ט"ו באב (ט"ו באב זה לא בעיה לדעת, יש ירח מלא הרי).

אחרי המון שנים, בהן בני ישראל היו מיושבים יפה בארץ ישראל וחיו ע"פ תורת ישראל, הם התחילו לעשות שטויות. כ"כ הרבה שטויות עשו שהם הכעיסו נורא את אלוהים והוא החליט להחריב את בית הבחירה שהוא בנה להם. אחרי 70-120 שנות גלות (אני זוכרת שהשני נבנה בשנת 70 לספירה, ותמיד מתבלבלת לגבי כמה זמן עבר בין שניהם) נבנה ביהמ"ק השני. אח"כ הם שוב עשו שטויות, ושוב חרב הבית. הגלות ההיא, נמשכת עד היום. אנחנו מצפים למשיח שיבוא ויבנה את בית המקדש השלישי, זה שלא יחרב לעולם- ואז, תצא תורה מציון ומירושלים דבר ה', ויחיה נמר עם כבש.

אה, כן, שני בתי המקדש חרבו בדיוק בט' באב, ובחורבן של השני גם חרש טורנוסרופוס את ההיכל ואת סביביו* (טימא והרס את המקום הקדוש ביותר, בקיצור).

הדבר החמישי, שאני לא ידעתי עליו, זה שבט' באב נלכדה העיר ביתר, שהייתה עיר גדולה ובה היו אלפים ורבבות של ישראל*

(אני לא יודעת מי זו ביתר, מה קרה שם ומתי).

מעניין שהסיכום הזה נשמע לא רחוק ממה שהיה אומר מומר (או חוזר בשאלה טרי, לצורך העניין) כדי להסביר לעולם שהיהדות היא לא יותר מאוסף סיפורים ומשלים. מצד שני, הסיכום הזה הוא במיטב סגנונו של אבא, שדואג להסביר את הדברים באופן בהיר ובלי להוסיף "הקב"ה" בכל משפט. אה, כן, אני צמה, או לפחות יש לי כוונות טובות בעניין.

שיהיה צום מועיל.

* קיצור שולחן ערוך לשלמה גאנצפריר. הוצאת קה"ת, 770 איסטארן פארקוויי, ברוקלין, נ.י.